מחקר

תמונת מצב חברתית 2022: מגפת אי-השוויון נמשכת

צילום כריכה: שאולה הייטנר

הדו"ח השנתי של מרכז אדוה מעלה תמונה של חברה שקצוותיה מכים שורשים עמוקים והולכים ומתרחקים זה מזה: קצה עליון הנהנה מעושר פיננסי, היי-טקיסטי ונדל"ני וממדיניות מיסוי נוחה; וקצה תחתון אשר כבר בשלב מוקדם של החיים מוצא עצמו במסלול שבו נחסם הסיכוי לשדרוג רמת החיים ולשיפור רמות ההכנסה והעושר

להורדת המסמך המלא לצפיה בדוחות קודמים

תמונת המצב החברתית העולה ממסמך זה היא תמונה של קצוות הולכים ומתרחקים זה מזה: קצה עליון הנהנה מעושר פיננסי, היי-טקיסטי ונדל"ני וממדיניות מיסוי נוחה וקצה תחתון אשר כבר בשלב מוקדם של החיים מוצא עצמו במסלול של שערים סגורים. יכולותיה של המדינה להתמודד עם האי שוויון החברתי-כלכלי הולכות ומצטמצמות, מפאת משאבים בלתי מספיקים. אם אנו חפצים בשירותים אוניברסליים ונדיבים  יותר, עלינו להעלות את רמת המימון שלהם, כלומר את רמת הכנסות המדינה ממיסוי, בעיקר מבעלי הכנסות גבוהות ובעלי הון ורכוש רב.

1. מגפת הקורונה ואי-השוויון: העשירים התעשרו, אך רבים לא נהנו מכך

כידוע, מגפת הקורונה גרמה להאטה בפעילות הכלכלית, לסגירתם של עסקים ולאבטלה נרחבת. בו בזמן, הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור דווקא גדלו. בשנת 2019, השנה שקדמה למגפת הקורונה, סך הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור עמד על 4,061 מיליארד ₪ – הסכום הגבוה אי פעם עד אז. מספר זה ייצג קפיצה של 10.3% ביחס לשנת 2018. והנה ב-2020, השנה הראשונה למגפה, המשיכו הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור לגדול – ב-8.5% – והגיעו לכדי 4,406 מיליארד ₪.

איך זה ייתכן? פשוט: הגידול לא נבע מכך שבעלי נכסים פיננסיים האריכו את יום העבודה שלהם ב-8.5%, אלא בעיקר מכך שהמשבר הכלכלי גרם לפרטים ולמוסדות להשקיע את כספיהם בשוק ההון ולא בפעילות כלכלית ממשית – למשל, בציוד, במכונות או במבנים תעשייתיים.

נזכיר כי בפועל מרבית הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור מוחזקים בידי העשירונים העליונים, ובעיקר המאונים העליונים. אמנם למרבית הציבור יש נכסים פיננסיים – קרן פנסיה, קופת גמל, חשבון חסכון וכיו"ב, אולם חלקם של בעלי הון ובכירי המשק העסקי בסך הנכסים הפיננסיים גדול במיוחד.

האם אפשר שהגידול בנכסים הפיננסיים שהתרחש בזמן מגפת הקורונה יעזור לכולנו ולא רק לקומץ?

ההתעשרות של עשירי ישראל עשויה הייתה לחלחל לכלל האוכלוסייה, אילו גדלו המסים אותם משלמים העשירים בקצב דומה לזה של העושר שלהם ובכך היו מאפשרים למדינה להשקיע בשירותים שהיא מעניקה לכלל האזרחים. אלא שבעוד שהנכסים הפיננסיים שבידי הציבור גדלו בין 2015 ל-2020 ב-31.6%, הכנסות המדינה ממיסוי גדלו רק ב-14.5%.

כמובן שהעשירים משלמים חלק גדול מן המיסים, ובעיקר ממס ההכנסה שהוא פרוגרסיבי – גובה המס עולה עם גובה ההכנסה. אלא שרמת המיסוי בישראל כאחוז מהתוצר היא מן הנמוכות מקרב מדינות מערב ומרכז אירופה החברות בארגון ה-OECD, במדינות אלו שיעור המס כאחוז מהתוצר נע סביב %45%-40% -מהתמ"ג לעומת 29.7% בישראל. לא זו בלבד, בישראל אין מס עושר ואין מס ירושה.

2. מגפת הקורונה החריפה את אי-השוויון במערכת החינוך

בקצה האחר של הסולם החברתי כלכלי מצויים מגזרי אוכלוסייה שסיכוייהם לצבור נכסים כלשהם נמוכים ביותר, לאור העובדה שהדלתות ננעלות בפניהם עוד בשלב לימודי החובה. מדובר בתלמידים.ות הנושרים ממערכת החינוך. המצב גרוע במיוחד עבור מי שנשרו מלימודים סדירים והם אינם מצויים במסגרת חלופית כלשהי.היהודים החרדים והבדואים בנגב הם שתי קבוצות האוכלוסייה המועדות ביותר לנשירה. אולם מרגע שהם נושרים.ות, נפער ביניהן פער גדול בכל הנוגע למענים מדינתיים: בשנה שקדמה לקורונה (2018/19) רק ל-27% מהתלמידים שנשרו ביישובים הבדואיים היה מענה לימודי כלשהו לעומת 65% מהתלמידים שהיו תחת פיקוח חרדי. בשנת 2019/20 מצבם של הנושרים הבדואים הורע עוד ורק ל-15% מהם נמצאה מסגרת חלופית.

מספר התלמידים.ות הנושרים.ות מן החטיבה העליונה של החינוך העברי והערבי, שלא נמצאה עבורם מסגרת חלופית, עמד על 7,243 ב-2018/19 ועל 6,737 ב-2019/20. הנשירה דנה אותם לחיים של אפשרויות מוגבלות ביותר.

הדו"ח מציין עוד כי שיעור המתחילים ללמוד במוסדות אקדמיים (לא כולל מכללות להוראה) בתוך 8 שנים משנת סיום מבחני הבגרות, בשנים 2020-2008, נותר ללא שינוי כמעט: 26.6% ו-26.3%. רק מעט יותר מרבע מכלל שכבת הגיל. הוספה לחשבון של הלומדים במכללות להוראה מעלה את שיעור המתחילים ללמוד במוסדות אקדמיים בשנת 2020 ל-31.1% וזאת לאחר שבשנת 2015 כבר הגיע השיעור ל-33.8%.

 3. העדר מדיניות לאומית למיגור אי-הבטחון התזונתי

האוכלוסייה הערבית בישראל חשופה לאי בטחון תזונתי פי ארבעה מהאוכלוסייה היהודית הלא חרדית . גם משפחות חד-הוריות זכאיות לסיוע פי שלוש מחלקן באוכלוסייה.מחקר שנעשה בתקופת הקורונה מעלה כי האיתור של הנמצאים באי-בטחון תזונתי לוקה מאוד, ולכן גם המענים אינם מגיעים לרוב האוכלוסייה המצויה באי בטחון תזונתי.

אחת האוכלוסיות הנמצאות בתת טיפול הינם.ן בני ובנות נוער, מכיתה ד' ואילך. בשכבות גיל אלו המענה איננו אוניברסלי, וממוקד באוכלוסיית הילדים והנוער בסיכון, ולכן קבוצת גיל זו מועדת יותר מהילדים הצעירים לאי בטחון תזונתי שאיננו מקבל מענה. להערכת גורמי המקצוע, לכ-1,600 בתי ספר על יסודיים בישראל אין כל מענה לאי ביטחון תזונתי .

4. הוצאות הבריאות 'מהכיס' של ישראלים גבוהות מהמקובל

חוק ביטוח בריאות ממלכתי משנת 1994 נועד להעניק לכל תושבי.ות ישראל נגישות מלאה לשירותי בריאות. בפועל, נגישות זו נפגעת עקב ההפרטה הזוחלת של מערכת הבריאות הציבורית, שהחלה עוד בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת ונמשכת עד היום. ההפרטה באה לידי ביטוי  בהשתתפות העצמית בתשלום עבור תרופות ועבור טיפול רפואי ובעידוד רכישת ביטוחי בריאות פרטיים, נוספים על הביטוח הממלכתי.

המדד המשקף את  הפגיעה ביכולתה של מערכת בריאות ציבורית אוניברסלית להעניק הגנה לכיסם של הנזקקים לשירותיה, הוא שיעור "התשלומים מהכיס" מתוך סך ההוצאה הלאומית לבריאות.

ארגון הבריאות העולמי מציין כי בארצות שבהן שיעור תשלומי הבריאות מהכיס עולים על  15% מסך ההוצאה הלאומית לבריאות, קיימת סכנה שההוצאות הללו יובילו למצוקה כלכלית של בעלי הכנסה נמוכה. תשלומים גבוהים מהכיס עבור שירותי ומוצרי בריאות מהווים עדות לאי היכולת של מערכת הבריאות הציבורית לענות על הצרכים של המבוטחים. בישראל, השיעור יחסית גבוה ועומד על 21% (2019), לעומת ממוצע של 15.5% באיחוד האירופי וממוצע של 13.9% ב-OECD.

5. הפיצול המעמדי בשוק הדיור בישראל

שוק הדיור בישראל מתאפיין בפיצול מעמדי מובהק, שמצידו האחד נמצאים משקי הבית שהכנסתם הגבוהה והונם הרב מאפשר להם לרכוש דירה שנייה ויותר והם מפיקים לעצמם הכנסה נוספת מתשלומי שכר דירה, המגדילים את הונם עוד יותר. בצד השני נמצאים משקי הבית שאין בבעלותם דירה והם מתגוררים בשכירות פרטית.

מרבית משקיעי הנדל"ן הינם משקי בית בעלי הכנסה גבוהה יחסית ברמה של העשירון השביעי ומעלה. בשנת 2019 עמד שיעורם על 9.9% בעשירון ה-7 , על 12.1% בעשירון 8, על 16% בעשירון 9 ועל 33.6% בעשירון העליון. 11.9% ממשקי הבית בעשירון העליון החזיקו בבעלותם שלוש דירות  ויותר.

פילוח קבוצות המוצא של משקיעי הנדל"ן – משקי הבית שלהם שתי דירות ומעלה – מעלה פערים חדים יותר, כאשר בשנת 2019 עמד שיעורם על 17.3% בקרב משקי הבית האשכנזים לעומת 10.3% ממשקי הבית המזרחים, 9.2% ממשקי הבית של ישראלים 'דור שלישי' ו- 4.4% ממשקי הבית יוצאי ברה"מ לשעבר.

בניגוד למצב במדינות מערביות רבות, שבהן קיימת חלופה נרחבת של דיור ציבורי או חברתי, בישראל מרבית חסרי הדירה מתגוררים בשוק השכירות הפרטית, המתאפיין בהעדר כמעט מוחלט של רגולציה, בחוסר יציבות ובהעדר פיקוח על גובה שכר הדירה.