נשים הן מחצית ממערך ההגנה על המדינה, גם בשגרה וגם בחירום: חלקן בחזית, רובן בעורף ובוודאי בימים קשים אלו כשהעורף הפך לחזית. נשים, כמו גברים, שילמו בחייהן, אחרות – מפעוטות ועד זקנות, הן בין החטופות והנעדרות. נשים רבות, כמו גברים, איבדו את בתיהן, בני ובנות משפחה וחברי.ות קהילה.

בעורף, נשים הן המטפלות העיקריות בילדים ובקשישים, בקהילות שנפגעו. הן מהוות רוב מכריע בקרב העובדים החיוניים במצבי חירום, בשירותי הרווחה, הבריאות והחינוך: עובדות סוציאליות, מטפלות, פסיכולוגיות, אחיות, מורות ועוד. הן גם הראשונות להיפגע מאלימות בתוך הבית הגוברת במצבי משבר.

נשים יהיו אלו שיאספו את השברים ביום שאחרי המלחמה, בטיפול מסור בפצועים, בהורים השכולים, בילדים.ות שנפשם נפגעה.

יש בישראל מומחיות ברמה בינלאומית בכל התחומים, נשות מקצוע ממעלה ראשונה, מומחיות לביטחון, ליחסים בינלאומיים, לבריאות, לרווחה, לכלכלה. אז איך זה יתכן שבמקומות שבהם מתקבלות החלטות כמעט ואין נשים?

המומחיות, הידע והניסיון שלהן נותרים שקופים, לא מתייעצים איתן ולא מרבים לשאול מה הן צריכות כנשים, כאימהות, כמטפלות, כמנהלות, כמובילות, כמי שמחזיקות את העורף ותישאנה על גבן ועל כפיהן את מלאכת השיקום. מלבד העובדה שייצוג הולם נגזר מעיקרון השוויון וזהו הדבר הנכון והצודק לעשות, בייצוג לנשים בעלות רקע ומומחיות רלוונטית טמון פוטנציאל להביא לידי ביטוי את נקודות המבט, הצרכים וההשפעות הייחודיות של המלחמה על נשים.

נשים חייבות להיות חלק בלתי נפרד מכל הוועדות והצוותים המקצועיים שבהן מתקבלות החלטות, ובוודאי במצבי חירום.

אבל אצלנו, נשים לא נלקחות בחשבון.

קראו פנייה דחופה של קואליציית ארגונים, בהם מרכז אדוה, בנושא ייצוג של נשים בצוות הממונה על נושא החטופים והנעדרים