גורמים ממלכתיים כמו דובר צה"ל מדגישים בפני תושבי העורף את החשיבות של שמירה על שגרה לצד הלחימה. בו בזמן, שערי מרבית בתי הספר והגנים ברחבי הארץ עודם נעולים. ההנחיה לשמור על שגרה היא על כן אבסורדית ומתסכלת. אי אפשר לשמור על שגרה כאשר מערכת החינוך אינה מתפקדת.

כמו בתקופת הקורונה, גם כעת, הלמידה באמצעות הזום מקרטעת במקרה הטוב. כמו אז, גם עכשיו, אי אפשר באמת לשלב בין העבודה לבין ההשגחה על הילדים. כרגיל, עיקר העול נופל על האימהות.
מדוע, בעצם, לא פותחים את בתי הספר והגנים בעורף? במרבית המקרים הסיבה היא העדר מיגון, שיספק הגנה לכלל הילדים.

זה אולי הזמן להיזכר בפסק הדין של בג"ץ משנת 2007 בעניין מיגון בית הספר האיזורי שער הנגב. מדובר באחד מפסקי הדין המושמצים על ידי אדריכלי ההפיכה המשטרית (זוכרים?), שכן בג"ץ התערב בהחלטת ממשלה תוך הסתמכות על עילת הסבירות.

העותרים שם היו תושב קיבוץ כפר עזה, שילדיו למדו אותה עת בבית הספר, וועד ההורים העירוני בשדרות. בזמן כתיבת שורות אלה מנקרת השאלה הקשה: מי מביניהם שרד את הטבח של ה-7.10 ומי חלילה לא.

המחלוקת העיקרית שם נסבה סביב השאלה האם חובה על הממשלה להבטיח מיגון של כלל כיתות הלימוד או שמא ניתן להסתפק במיגון של חלקן, כאשר תלמידים בכיתות לא ממוגנות יידרשו, בזמן שיגור קסאמים, להתפנות למרחבים מוגנים. נציגי הממשלה טענו, שגם מיגון חלקי יאפשר לכלל התלמידים להגיע תוך 15 שניות – משך הזמן שבין הישמע האזעקה לבין הנפילה האפשרית של הטיל באיזור – למרחב מוגן. הם הוסיפו שמיגון מלא של בית הספר ידרוש תוספת תקציבית גדולה.

בג"ץ קבע שהממשלה לא הוכיחה שכלל התלמידים יצליחו להגיע למרחבים מוגנים תוך 15 שניות. מניסוי שנערך בבית הספר בזמן ההתדיינות המשפטית עלה שפחות ממחצית מתלמידי הכיתות שהשתתפו בו עמדו ביעד זה, והשופטים לא השתכנעו מטענת המדינה שהסיבה הבלעדית לכך היא זלזול התלמידים בתרגיל, דבר שלא יקרה בזמן אמת. נפסק שמדובר במקרה חריג בו יש להתערב בהחלטה מקצועית נוכח אי סבירותה, חרף ההשלכות התקציביות המשמעותיות של פסק הדין. זאת, על מנת "להגן על חיי אדם מפני איום ביטחוני שאינו איום פוטנציאלי או ערטילאי בלבד".

המתקפה הארורה של חמאס על ישובי הנגב המערבי התרחשה ביום בו לא התקיימו לימודים, וכללה כניסה רגלית של מפגעים, ולא רק שיגור טילים, ועל כן קשה להעריך מה היתה עשויה להיות התרומה של פסיקת בג"ץ לבטחון תושבי האיזור. ואולם החשיבות של מיגון בתי הספר והגנים שבה ועולה, ובכל רחבי המדינה. היעדר המיגון – בוודאי מיגון מלא של "כיתות ממ"ד" אבל בחלק מהמקרים גם מיגון חלקי של "מרחבים מוגנים" – הוא המונע כעת פתיחה של מרבית מסגרות החינוך במדינה.

יתרה מכך, האמירה של בג"ץ באותו המקרה, ש"אין זה סביר להעמיד הורים בפני הדילמה של מימוש זכות ילדיהם לחינוך אל מול ההגנה על חיי הילדים", עולה שוב במלוא עוזה, והיא רלוונטית כמעט לכל הורה במדינה. כך, למשל, רק אתמול נמסר להורים בגנים עירוניים שונים בתל אביב ש"מערכת החינוך בעיר תל אביב נערכת לקראת חזרה חלקית כלשהי" והם התבקשו לענות – בקבוצות הווטסאפ של הגן – ב"כן", "לא" או "מתלבט/ת" על ההיגד "אני אחזיר את ילדי לגן ל-3 שעות ביום כפי שהוצע".

כן, המיגון עולה כסף רב. וכן, גם אם המדינה תכניס את היד עמוק יותר לכיסה (וקיימת הסכמה רחבה שכך עליה לנהוג כיום) – עדיין מימון צורך חברתי זה יידרש אולי לבוא על חשבון צורך חברתי אחר, או דרישה קואליציונית מסוימת.

וכן, זה הזמן לחשוב מחדש על סדר העדיפויות הלאומי שלנו. היעד של שמירה על מערכת חינוך מתפקדת, גם בזמן חירום, צריך להיות ממוקם גבוה בסדר עדיפויות זה. גם בשל הערך הפנימי שטמון בהרחבת הדעת ופיתוח הכישורים של ילדינו וילדותנו, וגם בשל הערך האינסטרומנטלי של קיום שגרה, ולו חלקית, בזמני חירום. זהו צורך דוחק, לפחות עד שישכון שלום בינינו לבין שכנינו.