בימים הרחוקים ההם, לפני הטרגדיה בעוטף עזה והמלחמה בתוך הרצועה, התנהל בארץ דיון ער בסוגיית מעמדו ועתידו של  החינוך הממלכתי. דיון זה היה חלק מן המחאה האזרחית שקמה על רקע ההפיכה שממשלת נתניהו ביקשה לבצע במערכת המשפט. הטענה העיקרית של המוחים היתה שמפלגות הימין הדתי והחרדי מנצלות את כוחן ואת חברותם כיום בממשלה כדי לחזק את החינוך הדתי והחרדי תוך הזנחת החינוך הממלכתי, שהוא חילוני בעיקרו.

העימות, הגם שנגע לסוגייה פוליטית, היה חלק מהתכתשות רחבה יותר וישנה יותר המתמשכת מזה למעלה ממאתיים שנה ואשר גרמה לכך שבמדינת ישראל מעולם לא קמה מערכת שלמה של חינוך ממלכתי – ממלכתי במובן של חינוך המוענק על ידי בתי ספר שמקימה הממלכה, ממומנים  על ידה ומציעים תכנית לימודים פחות או יותר אחידה, הנקבעת על ידי הממלכה. זה לא קרה במדינת ישראל, לא ביישוב היהודי שקדם להקמת המדינה וגם לא בתנועה הציונית ההיסטורית.

מערכת ממלכתית של ממש לא קמה כיון שבכל הנוגע לחינוך (אבל לא רק), בישראל יש שתי ממלכות, לא אחת. נייר זה בא לתת רקע קצרצר לסוגיית כפל הממלכות.

הרקע לכך הוא הקרע האינטלקטואלי והפוליטי שעוררה מהפכת הנאורות באירופה במאות ה-18 וה-19. זה היה – ועודנו – קרע שניתן להציגו בשני משפטים קצרים: אם את הנאורות ניתן לסכם בקביעה הידועה של רנה דקארט, "אני חושב, משמע אני קיים", הרי שאת ההתנגדות לנאורות אפשר לאפיין בקביעה "אני מאמין, משמע אני קיים".

אצל יהודים הולידה הנאורות – הידועה בשם "השכלה", שם המצביע על מוקד העימות – התנגשות  בין "משכילים" ובין ממסד רבני שחש מאוים, הקצין את מסורותיו והקיף עצמו בקירות מגן רוחניות ופוליטיות. הפולמוס היה עמוק עד כדי פילוג ופיצול: יהודים אורתודוקסים, בעיקר בהונגריה ובגרמניה, ביקשו מן הממשלות שם כי יכירו בהם כדת נפרדת מזו של המשכילים. השלטונות לא נענו, אבל מאז הפכו החרדים את איום ההיפרדות לנשק יעיל ביותר במאבקים הפנים-יהודיים.

בשדה החינוך, הפיצול נסב סביב השאלה, מה צריך ילד יהודי ללמוד.

בחיידרים האירופים, בכותאבים בארצות המזרח ובישיבות ברחבי העולם, תכנית הלימודים התבססה על ספרי הקודש – התנ"ך, המשנה, התלמוד. ספרות זו אמנם מעולם לא היתה סגורה ובדרך כלל ידעה להתאים את עצמה לשינויים בעולם הסובב, אך במהותה היא היתה ונותרה שמרנית ואליטיסטית.

מנגד, תנועת הנאורות פעלה לייצר תכנית לימודים פתוחה, חילונית ובסופו של דבר גם עממית. בתי הספר המדינתיים, שהלכו והתרבו במאה ה-19, פעלו ברוח הנאורות החילונית. למעשה, בתי הספר החדשים גילמו את מהפכת הנאורות וקידמו את ערכיה. תכנית הלימודים ביקשה להעניק כלים ל"אדם החושב", אם להשתמש בלשונו של דקארט: קרוא וכתוב, חשבון, מדעים, היסטוריה, גיאוגרפיה וכיו"ב.

החרדים מעולם לא אימצו את ערכי הנאורות, אבל הם כן ידעו להסתגל למציאות החדשה. הם גם למדו את כללי המשחק בזירה הפוליטית המודרנית, במאמץ לשמור על ייחודם. הנה שתי דוגמאות קצרות:

נתחיל בתנועה הציונית, שהיתה תנועה חילונית ברוח הנאורות ואביב הלאומים. החרדים, ככלל, לא התלהבו מן התנועה הלאומית היהודית, ובעיקר לא מן הרוח החילונית שנשבה בשורותיה. בקונגרסים הציוניים הראשונים הם ניהלו קרב עקשני נגד כל ניסיון לדון בחזון החינוכי של התנועה הציונית, מחשש שמא יבחר הרוב החילוני בקונגרסים לדון ולקבל החלטות שיפגעו במערכות הדתיות המסורתיות. הפיצול והפירוד זכו לשם "מלחמת התרבות" והיו חריפים עד כדי כך שזכו לשם "השאלה הארורה".

הפילוג איים למוטט את הציונות עוד לפני שהספיקה להתבסס. הרצל כה חרד לשלמות התנועה – פילוג שהיה מערער את הלגיטימיות של הדרישה הציונית לריבונות יהודית – עד אשר מנע במשך כמה קונגרסים ציוניים דיון וקבלת החלטות בנושאי חינוך והשכלה. מנגד קמה אופוזיציה חזקה להרצל –"הפראקציה הדמוקרטית" – שאחד מראשיה היה חיים ויצמן, מי שנהיה ברבות הימים לנשיא הראשון של מדינת ישראל. בסופו של דבר בחר הרצל להבטיח לחרדים "שאין הציונות מתכוונת לשום דבר העלול לפגוע בהכרה הדתית של איזה כיוון שהוא ביהדות".

במישור הפוליטי המעשי, הפתרון שנמצא הוא התארגנות מפלגתית בשני "ועדים קולטוריים" נפרדים, אחד בשביל החינוך הלאומי ברוח המסורת ואחד בשביל החינוך הלאומי ברוח  הקידמה: החרדים התארגנו במפלגת "המזרחי".

במסגרת הסדר זה נקבע כי שני המחנות ייהנו ממימון ציוני, אך החרדים ייהנו בנוסף גם מעצמאות תפעולית ואוטונומיה חינוכית; במלים אחרות, החינוך הציוני יעמוד על שני עמודים נפרדים: האחד ברוח הנאורות והשני ברוח המסורת הדתית. הסדר זה שריר וקיים עד היום. זהו אחד המקורות לעובדה שבישראל אין הפרדה בין דת למדינה.

בן גוריון, כמו הרצל, נזקק לתמיכה חרדית על מנת שלא תיפגע הלגיטימציה הבינלאומית של הדרישה הציונית למדינה יהודית. אולם אני רוצה כאן לספר סיפור אחר מתקופת הקמת המדינה, פחות מוכר.

ארצות ערב, שמהן הגיע חלק גדול מן העולות והעולים בעשורים הראשונים להקמת המדינה, חוו את מהפכת הנאורות באופן שונה מזה של אירופה. שם, המהפכה  הגיעה בתיווך של מאמצי האימפריה העות'מאנית להציל את עצמה ושל הקולוניאליזם האירופי לתפוס את מקומה. היהודים היו בדרך כלל מעורים בסביבתם ולא התפתחה אצלם הנהגה רבנית בדלנית. במלים אחרות, לא התפתח אצלם ממסד רבני אורתודוקסי המבקש לבלום כל שינוי. הנאורות הגיעה לעתים קרובות כחבילה ארוזה המכילה את המתכון האירופי להתעצמות ולצמיחה. התשובה לשאלה מה צריך ילד יהודי ללמוד היתה לרוב "מה שמלמדים בבתי הספר של צרפת או אנגליה". ניתן לומר כי היהודים נמנו עם הנהנים מכל אלה, כשהם  מהווים מתווכים בין מזרח ומערב. הם גם נהנו מרשת החינוך הנאורה המעולה של "כל ישראל חברים".

סוגיית מה צריך ילד יהודי ללמוד הפכה לסוגייה פוליטית מרכזית עם בואם לישראל של יהודי ארצות ערב. כיוון שבמרבית המקרים הגיעו יהודים אלה ללא המערכת המוסדית של קהילותיהם, כולל בתי הספר, הם יכלו לפנות רק אל בתי הספר של המדינה הצעירה. אלא שאז התברר כי בישראל אין חינוך מדינתי אחד , העונה לשאלה "מה צריך ילד ישראלי ללמוד". ההתנגשות בין שני המחנות שהתהוו בימיו של הרצל לא באה אל סיומה גם כאשר הציונות מימשה את חזונה, הקמת מדינה ריבונית. מיד התפתחה תחרות חריפה בין המחנות שנוצרו בתקופתו של הרצל – מי לבית ספר דתי של המזרחי ומי לבית ספר חילוני של תנועת העבודה או של הציונים הכלליים. המניע שביסוד התחרות היה בעיקרו פוליטי-כלכלי, בהנחה סבירה שילד או ילדה הלומדים בבית ספר של מחנה נתון פירושו סיכוי טוב שההורים יצביעו למחנה. התחרות היתה גם כלכלית – כל תלמיד או תלמידה משמעותם תקציב גדול יותר למערך המוסדי של המחנות.

התחרות התנהלה בצורה של "ציד נפשות". "ציד הנפשות" המקיף מכולם התנהל במחנות העולים מארצות ערב ובמיוחד באלה של עולי תימן. הזרמים הדתיים ראו את ילדי העולים מארצות ערב כ"לקוחות טבעיים" שלהם, בהיות רובם הגדול שומרי מסורות בסיסיות, כדוגמת מזון כשר ושמירה על שבת. מפא"י, מצידה, לא רצתה לוותר על מגוייסים חדשים כה רבים ואף הקימה לשם כך בתי ספר דתיים משלה. התחרות בין "זרם העובדים" ל"זרם המזרחי" ו"זרם אגודת ישראל" הולידה עימותים קשים ואף אלימים במחנות ויישובי העולים ובסופו של דבר הוליכה למשבר ממשלתי שהתמשך על פני שנתיים, 1950 ו-1951. המאבק גרם להתפטרות הממשלה ולבחירות חדשות. המזרחי והפועל המזרחי (מאוחר יותר המפד"ל ו"הבית היהודי" של נפתלי בנט) זכו בהסדר חדש שהעניק להם, תחת הכסות של "חינוך ממלכתי", מערכת חינוך עצמאית, אותה הם מנהלים מאז ועד היום כמשרד בתוך משרד, כולל הקמתו של אגף לחינוך דתי שהיה והינו אגף עצמאי ביותר, המצוי במידה רבה מחוץ למרותו של שר החינוך.

היום החרדים אינם מאיימים עוד בהתנתקות. הציונות, שלה התנגדו בתחילה, הכילה אותם ואף שיפרה את מעמדם. סדרת הסכמים עם הציונים העניקה להם מעמד מכובד במסגרת המדינה. לאחרונה הם גם הפכו שותפים מלאים  בממשלה ובמנגנוני המדינה.

אך בסוגייה של "מה צריך ילד יהודי ללמוד", דומה שמעט מאוד השתנה. החרדים עדיין מסרבים לחשוף את ילדיהם לעיקרי "תורת הנאורות", הידועה בימינו תחת השם "לימודי ליבה". הם עדיין דבקים בקביעה "אני מאמין, משמע אני קיים."  

הם גם נהנים מן העובדה שבעיני ישראלים רבים, החרדים מספקים לנו מעין ביטוח כפול – הן הביטוח האמוני, שמובטח לכולנו בספרי הקודש והן הביטוח המדינתי המובטח לנו בעידן הנאורות המודרנית.

המדינה מממנת את השניים, אך הכותרת "חינוך ממלכתי" חלה רק על סדר היום המדעי. סדר היום האמוני מהווה ממלכה בתוך ממלכה. השם של זרם החינוך החרדי אומר זאת מפורשות: "החינוך העצמאי".

פוסט זה מתבסס על שלושה מקורות:

•  Jacob Katz. 1973. Out of the Ghetto. Harvard University Press
• סבירסקי, שלמה. 1990. החינוך בישראל – מחוז המסלולים הנפרדים. תל אביב, ברירות
• אלבוים -דרור, רחל. 1986. החינוך העברי בארץ ישראל. ירושלים, יד בן צבי. כרך ראשון