מוקדם יותר השנה התפרסם דוח נוסף של הפאנל הבין–ממשלתי לשינוי האקלים. הכותרות שהתלוו לפרסום התריעו כי המשבר מחמיר, הנזקים מתרבים, הסיכון לקריסת מערכות טבעיות ממשיך לעלות, ואיתו גם הספק לגבי המשך התקיימותה של החברה האנושית בצורתה הנוכחית. עם זאת, הפער בין מה שנדרש לעשות כדי להתמודד עם המשבר המתגלגל לבין חוסר האונים המוסדי, רק הולך ומתחדד ככל שחלון הזמן לפעולה משמעותית מצטמצם. "הם משקרים", אמר מזכ"ל האו"ם בנאום לאחר פרסום הדוח, ביחס להתחייבויות שלקחו על עצמן ממשלות ברחבי העולם.

מה עומד מאחורי אותו חוסר אונים? סיבה מרכזית נוגעת לאופי השינוי הנדרש – המעבר המהיר לאיפוס פליטות גזי חממה, והצורך בהסתגלות למשבר, מחייבים תגובה מקיפה ועמוקה שתעצב מחדש את הסדר החברתי. הגמילה מדלקים מאובנים קשורה הדוקות לסוגיות של צדק ושוויון שעצם העלאתן מאיימת על הסדר הקיים. אמנם החלופה של המשך "עסקים כרגיל" טומנת בחובה את החרפת המשבר, ואיתה גם את הגדלת הפערים – בממון, בבריאות, בסיכון לחיים – בין אלו שמחזיקים במשאבים לאלו שחסרים אותם. אך מבחינת בעלי הכוח האלטרנטיבה מסוכנת מכדי לשקול אותה ברצינות: פעולה דרסטית מדי עלולה לסכן את מעמדם. הבנה זו מתחילה לשקוע בתנועה הסביבתית שאימצה את טרמינולוגיית 'המעבר הצודק'.

בישראל, הסוגיות הללו עולות בצורה חריפה כשבוחנים את משק החשמל. הממשלה נכשלת שוב ושוב בעמידה ביעדי הייצור מאנרגיה מתחדשת שהציבה לעצמה. היעדים הללו תלויים בעיקר בהגברת השימוש באנרגיה סולארית, תחום שנמסר לידי גורמים פרטיים מוכווני רווח. הישגי הגישה התכנונית הזו אמנם אפסיים אך היא משתלבת יפה במגמה נאו–ליברלית של תכנון תשתיות בתיווך שווקים והון פרטי. צידו השני של המטבע כולל את הפרטת חברת החשמל, תהליך שנמשך כבר שלושה עשורים והוביל לכך שחלק ניכר מייצור החשמל עבר לידיים פרטיות, רובו מבוסס גז פוסילי. הפרטה זו מכתיבה את אופיו של משק החשמל לשנים קדימה. היא כולאת את תכנון וניהול משק החשמל בחוזים ארוכי טווח מול גורמים עסקיים שלא אמונים על האינטרס הציבורי, תוך הכתבת קצב "עסקים כרגיל" למעבר לאנרגיות מתחדשות וקיבוע השימוש בגז לטווח רחוק. 

הכפפת הייצור הסולארי למניע הרווח כוללת השלכות נוספות. פאנלים סולאריים זקוקים לשטח רב. שדות סולאריים גדולים, מלבד העובדה שהם מאיימים אקולוגית על שטחים פתוחים, מתבססים על ברית עסקית בין ישובים שמחזיקים באדמות (כמו מושבים וקיבוצים) לבין פירמות פרטיות גדולות שמקימות ומפעילות את מתקני הייצור. הרגולציה מבטיחה שמדובר בהשקעה רווחית בסיכון נמוך, כך שייצור סולארי בצורה ריכוזית הופך למעשה ל"מדפסת כסף" עבור מי ששולט בקרקעות. 

חלופה אחרת, לכאורה הוגנת יותר, היא ייצור סולארי מבוזר המבוסס על המוני מתקנים קטנים (לרוב על גגות) בבעלות משקי בית. אך ברור שגם שטח הגגות לא מתחלק בצורה שווה – השקעה רווחית עומדת לרשות בעלי בתים צמודי קרקע שיכולים לנצל את שטח הגג לטובת משק בית בודד, בעוד בנייני מגורים המאכלסים משפחות רבות נשארים מחוץ למשחק. ההשקעה הכספית הנדרשת להתקנת הפאנלים באופן פרטי פועלת גם היא באותו הכיוון: אלו שברשותם השטח והכסף משאירים מאחור את אלו שלא. 'ביזור' ושוויון לא בהכרח הולכים יחדיו.

קבוצות האוכלוסייה בתחתית סולם ההכנסה והנכסים אף סובלות מהיעדר גישה לחשמל כמצרך בסיס הכרחי בחיי היומיום. מדובר בתושבים בפריפריה הגיאוגרפית, הסובלים מחיבור חסר לתשתיות; וגם בעשרות אלפי משפחות שנכפה עליהן שימוש במת”מ (מונה תשלום מראש) בשל צבירת חובות – הסדר המחייב אותם לרכוש מראש את החשמל אותו הן צורכות. בשני המקרים מדובר בפגיעה בזכות לגישה לאנרגיה, מרכיב הכרחי בגישת המעבר הצודק.

אלו רק מקצת מן האתגרים שעומדים בפני מדיניות סביבתית שפועלת בתוך וכחלק מחברה לא-שוויונית. משבר האקלים תובע מאיתנו לשנות פרדיגמה, לצאת ממסגרת המגבלות של פעילות השוק, לשאול את עצמנו – מי בונה את התשתיות, עבור מי ולאיזו תכלית? מי צפוי להרוויח מהשליטה בהפקת האנרגיה? כיצד מניע הרווח מעצב, מתנה ומגביל את היכולת לפעול למען מימוש המעבר האנרגטי? התנועה הסביבתית בישראל תצטרך לבחון חלופות ציבוריות ואזרחיות בתכנון משק האנרגיה העתידי, אם ברצונה להתמודד ברצינות עם גודל האתגר וליצוק תוכן של ממש בסיסמאות הצדק הסביבתי.