שיעור הרופאים הערבים מתוך כלל הרופאים במדינה, הולך ועולה עם השנים.[1] בסוף שנת 2021, הרופאים הערבים היוו 24% מהרופאים עד גיל 67 בישראל.[2] באותה שנה, 43% מהרישיונות החדשים לרופאה הונפקו לרופאים ערבים ודרוזים.[3] חלקם של האזרחים הערבים בקרב מקצועות בריאות אחרים גבוה גם כן.

בעת מלחמה, כמו בתקופות מצוקה אחרות (הקורונה, למשל), משמשים אנשי ונשות הרפואה הערבים משאב חיוני המשרת את המדינה. הם מתעלמים בזמן עבודתם מההדרה הפוליטית מנת חלקם, ומהפקרתם לארגוני הפשע ביישוביהם, וממלאים את תפקידם מתוך נאמנות לאתיקה הרפואית, לשרת כל אדם ללא הבדל דת או לאום. בימים אלה הם  עובדים מסביב לשעון, ולא אחת ממלאים את מקומם של רופאים יהודים, המגויסים למילואים.

אנשי ונשות רפואה אלה זוכים לעיתים נדירות להכרת תודה מהממשלה או מהציבור הרחב, וסיכוייהם להיות אזרחים שווי זכויות במדינה אחרי סיום המלחמה הם אפסיים. כך, לדוגמה, התגובה האבסורדית לעליה בשיעור הסטודנטים הערבים לרפואה הובילה להכללת סעיף בהסכמים הקואליציוניים של הליכוד עם עצמה יהודית, הציונית הדתית וש"ס, לפיו תונהג "העדפה מתקנת" ליוצאי צבא בקבלה ללימודי רפואה.[4]

הצורך באנשי ונשות הרפואה הערבים אינו זמני, ולא יחלוף עם סיום המלחמה. בשנת 2020 שיעור הרופאים המועסקים בישראל לכל אלף תושבים עמד על 3.31, נמוך מהממוצע במדינות ה-OECD  – 3.64 רופאים לכל אלף תושבים[5]. עד לפני שבועות ספורים נשמעו התבטאויות של רופאים (יהודים) רבים בדבר כוונתם לעבור למדינות אחרות, וזאת כתגובה למהפכה המשפטית. לו הצהרות אלה יחזרו להישמע, ואף להיות ממומשות, מצבת הרופאים של ישראל צפויה להידלדל עוד יותר, וההישענות על אנשי ונשות רפואה ערבים – לגבור.

זאת ועוד, אנשי ונשות הרפואה הערבים – "החיילים בלבן" בלשונו של העיתונאי פוראת נסאר[6] – מעניקים למטופלים הערבים בבתי החולים הציבוריים תחושה של ביטחון במדינה, שבכל כך הרבה תחומי חיים הפקירה והדירה אותם. החוויה של יחס מכבד ושוויוני, אותה חווים המטופלים בבתי החולים, מהווה מוקד חוזקה למעמדה האזרחי של כלל האוכלוסייה הערבית.

למרבה הצער, אנשי ונשות הרפואה הערבים הם אזרחים שבזמן שגרה אין המדינה מכירה בחשיבותם, ורק בשעת מצוקה או משבר נזכרת שהם משאב יקר. בסוף כל יום עבודה, הם חוזרים ליישובים שלהם, שהפסיקו להיות מקומות בטוחים. הם עצמם עלולים להיות קורבנות של חיסולים בין ארגוני הפשע, כפי שקרה יותר מפעם. ארגונים אלה, יש לזכור, רצחו בין ינואר 2012 עד יוני 2023 856 גברים ו- 143 נשים  מקרב בני החברה הערבית [7].

בתי החולים, אותם מקומות שבהם אנשים כה רבים חווים כאב וחולי, הם גם מקומות של שותפות בין רופאים יהודים לערבים. ראוי לנו לזכור ולחזק את השותפות הזו גם בשעת חירום וגם בשעת שגרה. היא יסוד חשוב למדינה דמוקרטית.

הערות ומקורות:

[1] טור-סיני אביעד, זונטג נעם, בלונדהיים אורנה, וינרב אלכס, צ'רניחובסקי דב. 2020. רופאים בישראל : מגמות במאפייניהם ובהכשרתם. ירושלים: מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, עמ' 15-16.

[2]  משרד הבריאות. 2022. כוח אדם במקצועות הבריאות 2021. ירושלים, עמ' 22.

[3]  משרד הבריאות. 2022. כוח אדם במקצועות הבריאות 2021. ירושלים, עמ' 7.

[4]  סעיף 20 להסכמים הקואליציוניים של סיעת הליכוד עם סיעות עצמה יהודית, הציונית הדתית וש"ס, לקראת כינון הממשלה ה- 37.

[5]  משרד הבריאות. 2021. כוח אדם במקצועות הבריאות 2020. ירושלים, עמ' 215.

[6] לינק לסרטון בערבית : https://vt.tiktok.com/ZSNr57vj6/

[7]  קלור אסטבן. 2 באוגוסט, 2023. מקרי רצח בחברה הערבית : תמונת מצב כמותית. תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב.