מחקר זה בוחן את משבר הדיור בקרב נשים ערביות גרושות בישראל ואת מידת התאמתן של תוכניות הדיור הממשלתיות לצרכיהן, לאור העלייה בשיעורי הגירושין בקרב האוכלוסייה הערבית המעלה את הביקוש לדיור בקרב אוכלוסייה זו.
מאז הקמת המדינה בשנת 1948, הגבלת הפיתוח של הישובים הערביים התבטאה, בין השאר, במדיניות הדיור, שהתנערה מאחריות הממשלה לאספקת פתרונות דיור לתושביהם. מזה שלושה עשורים נמצאים מחירי הדיור בישראל בעלייה. עליית מחירי הדיור הקצינה את אי-השוויון בדיור הקיים בישראל מאז שנותיה הראשונות ותרמה להחרפת משבר הדיור, הבא לידי ביטוי בקושי בהשגת קורת גג יציבה וראויה בקרב אוכלוסיות הולכות ומתרחבות.
החרפת משבר הדיור מעמידה חסמים ייחודיים בנגישות לדיור בפני החברה הערבית בכללותה והנשים הערביות בפרט. המחקר הנוכחי יתמקד בהשלכות משבר הדיור על נשים ערביות גרושות ויבדוק את מידת יכולתן להשיג דיור, בבעלות ובשכירות, בהתבסס על מעמד חברתי ומקום גיאוגרפי.
מחקר זה בוחן את משבר הדיור בקרב נשים גרושות לאור העלייה בשיעורי הגירושין בקרב האוכלוסייה הערבית – עלייה המעלה את הביקוש בקרב הנשים הערביות הגרושות לדיור. כמו-כן יבדוק המחקר את מידת התאמתן של תוכניות הדיור הממשלתיות לצרכיהן של נשים ערביות גרושות ולהציג המלצות למען התאמתן הטובה יותר עבור נשים אלה.
הטענה המרכזית במחקר היא שחסמי הדיור של הנשים הערביות הגרושות הם תוצר של שילוב של מספר גורמים: ראשית, אפליה ממוסדת של המיעוט הערבי במדינה היהודית, בעיקר בכל הקשור לקרקעות. שנית, מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית המאופיינת בנסיגה ממחויבות ממשלתית לספק פתרונות דיור. הן הפתרונות המדינתיים המעטים שנותרו בתחום הדיור והן הפתרונות שמציע השוק הפרטי אינם מתאימים למאפיינים ולצרכים של האזרחים הערבים. ולבסוף, המבנה הפטריארכלי המאפיין את החברה הערבית.
לאחר סקירת מדיניות הדיור ביחס לאוכלוסייה הערבית בישראל ושל מגמות המאפיינות את החברה הערבית בעשורים האחרונים, מחקר זה יציג את החסמים לנגישות לדיור הקיימים בקרב נשים ערביות גרושות ובהתאם, את אסטרטגיות ההתמודדות שלהן עם חסמים אלו. המחקר אף יציע המלצות מדיניות שיישומן יביא לשיפור נגישותן של נשים ערביות לדיור.
מושג מרכזי במחקר זה הוא ״מרחב הבחירה״, המתייחס ליכולת של א.נשים לבחור את מקום מגוריהם.ן במרחב הגיאוגרפי כולו ולא רק ביישוב בו הם.ן מתגוררים.ות. המחקר בחן את מידת קיומו של מרחב בחירה עבור נשים ערביות גרושות, ביישובים הערביים ובערים המעורבות. לאור ההדרה "המרובה" ממנה סובלות הנשים בשלושה מעגלים. הראשון, ברמת המדינה הנוקטת במדיניות אפליה. השני, עצם השתייכותן לחברה הערבית הפטריארכלית במהותה, והאחרון הסטטוס החברתי כלכלי של הנשים הגרושות במשפחה ובחברה. מחקר זה מצביע על שיקולים המשפיעים על בחירת הנשים למקום מגוריהן, והכוללים גורמים ממסדיים, חברתיים ומעמדיים.
מדיניות הדיור משחקת תפקיד מרכזי, בקביעת מרחב הבחירה של הנשים הערביות הגרושות. מדיניות ממוסדת של הפקעת קרקעות, יוצרת דפוסי מגורים המקשים על נשים לדרוש את חלקן בבית הבעל במקרה של גירושין. הפטריארכליות בחברה הערבית השוללת מחלק מהנשים את זכותן לקבל חלקן בירושה, מציבה גם היא בתורה חסמים בפני הנשים לרכוש בית או קרקע. ובכך יכולתן של הנשים להשיג דיור בבעלות פוחתת.
כחלק מהמדיניות הניאו ליברלית, נסיגת המדינה מתפקידה בהקצאת דיור, הפכה את הדיור בבעלות ובשכירות לפחות נגיש עבור נשים ערביות גרושות. וזאת בעקבות המחסור בפתרונות מדינתיים (דיור ציבורי), אי התאמתם למאפיינים התרבותיים הכלכליים של הנשים הערביות הגרושות (מחסור בהון עצמי, קושי במיצוי זכויות, שכר נמוך) או לצרכיהן (לקיחת משכנתא, השתתפות בפרויקט מחיר למשתכן).
לאור כך שלא מוקמות שכונות מגורים חדשות ביישובים הערביים, יכולתן של נשים גרושות ממעמד הביניים לבחור מקום מגורים ביישובים הערביים מוגבלת. אך השתייכותן למעמד חברתי כלכלי בינוני מגדילה את מרחב הבחירה עבורן ומאפשרת להן למצוא מקומות מגורים ביישובים מעורבים או יהודיים. בהם אפשר לנצל את הקרבה לסביבה חברתית ערבית (חינוך לילדים) ובו בזמן לנצל את אפשרויות המגורים בשכונות המציעות איכות חיים, ביטחון ופרטיות.
תמיכה כלכלית מההורים באחזקת הבית (דמי שכירות וחשבונות שוטפים) מתן בית למגורים או קרקע, נחשבת גורם המעודד נשים גרושות ממעמדות שונים, לגור בבית המשפחתי של ההורים או ביישוב בו מתגוררים ההורים, יישוב המציע גם קרבה למקומות עבודה, מסגרות חינוך של הילדים וביטחון.
נשים נפגעות אלימות משתקעות ביישוב בו קיים מקלט, בגלל ההשתלבות החברתית והכלכלית שהן מפתחות לאחר תקופת שהותן במקלט או "בדירת המעבר".
בערים המעורבות, ההפרדה המרחבית מצמצמת את אופציות הדיור העומדות בפני נשים המשתייכות למעמד נמוך. קיימות צורות שונות של הפרדה, הפרדה בינעירונית בין יפו לבין העיר תל אביב, והפרדה בין שכונות ערביות לבין שכונות ויהודיות כמו במקרה של העיר לוד. בשני המקרים ההפרדה מגבילה את נגישות הנשים לדיור. דחיקת הנשים מדירות רשות הפיתוח בניהול עמידר ביפו, כחלק מתהליך הג'נטריפקציה, תורמת לאובדן הנשים לקורת הגג בערים המעורבות.
המחקר מבוסס על עיבוד של מרכז אדוה לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. כמו כן, נערכו תשעה ראיונות עומק מובנים למחצה עם פעילות חברתיות העובדות בארגוני החברה האזרחית כמו גם עם בעלי תפקידים רלוונטיים במוקדי קבלת החלטות, והופץ "סקר פיילוט" בקרב 43 נשים גרושות המתגוררות בישובים ערבים באזור הצפון ובערים מעורבות, על מנת לעמוד על האתגרים הייחודים לנגישות לדיור בקרב נשים ערביות גרושות לפי מעמד ואזור גיאוגרפי.