פרסום חדש של ה-OECD מגלה כי ההוצאה הציבורית בישראל לתלמיד נמוכה בכל דרגי החינוך.[1]

לפי הנתונים, ההשקעה הממשלתית בילדי הגיל הרך בישראל נמוכה ב-54% בהשוואה לממוצע המדינות ב-OECD: 5,864 דולר בשנה בכל ילד בישראל, לעומת 12,750 דולר בכל ילד בממוצע במדינות מפותחות אחרות — יותר מפי שניים.

מצבו של החינוך הציבורי בגיל הרך בישראל מדאיג במיוחד. בחינוך לגיל הרך רק כרבע מהילדים בגילאי 3-0 נמצאים במסגרות מסובסדות, כגון משפחתונים ומעונות יום. ישנו מחסור במסגרות חינוכיות עקב קצב בינוי נמוך וכן בשל מחסור במטפלות הנובע מעומס עבודה כבד ושכר הנמוך. בנוסף, יחס צוות/ילד במסגרות הקיימות בישראל גבוה מהמומלץ על ידי גורמים מקצועיים, מה שמקשה על מתן טיפול וחינוך איכותיים לילדים בגיל הרך.

בינוי מעונות יום מתקדם בקצב איטי, בעיקר בשל חסמים של הרשויות המקומיות כמו מחסור בשטחים ציבוריים המיועדים לבנייה. משום כך ניצול התקציב שמוקצה לבניית מעונות יום נותר נמוך בכל סוגי הרשויות. עם זאת, הבעיה חריפה במיוחד ביישובים הערבים, שם בשנים 2020-2014 הרשויות המקומיות הערביות ניצלו רק 50% מהתקציב שהוקצה להן לבניית מעונות יום. לשם השוואה, ברשויות יהודיות לא חרדיות ניצול התקציב עמד על  61% וברשויות חרדיות ניצול התקציב הגיע ל-79%.[2]

לא רק אתגרי הבינוי, גם משבר כוח האדם החריף במעונות היום. הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות, מחסור זה מונע את הרחבתה של מערכת החינוך- ואת האפשרות להעניק טיפול איכותי  לגיל הרך ולשפר את היחס המספרי בין הפעוטות לנשות הצוות.[3]

בגילאי הגן הונהג בישראל חינוך ציבורי מסובסד, אך כפי שניתן לראות מהנתונים, בשנת 2021 היתה ההשקעה בחינוך הקדם יסודי  נמוכה משמעותית בהשוואה לממוצע במדינות ה-OECD .  בישראל ההשקעה בילד.ה עמדה על 6,800 דולר לערך, סכום הנמוך ב-42% מהממוצע ב-OECD, שם הגיעה ההשקעה ל-11,735 לכל ילד.ה.

ישראל משקיעה יותר בחינוך היסודי בהשוואה לחינוך התיכוני. בבתי הספר היסודיים פערי ההשקעה בין התלמידים בישראל לתלמידי המדינות המפותחות הם הנמוכים ביותר, ועמדו על 5% בלבד פחות מממוצע ה-OECD.  אולם, בחינוך העל-יסודי, הכולל את  חטיבות הביניים והתיכונים,  הפערים גדולים יותר ועמדו על  21%.

בשנת 2023 ההוצאה השנתית לתלמיד מיסודי עד תיכון גבוהה בחינוך הממלכתי-דתי: 25,634 ₪ לעומת 22,153 ₪ לתלמיד בחינוך הממלכתי.[4]

ההוצאה בישראל על חינוך על-תיכוני שאינו אקדמי נמוכה במיוחד ועמדה על  52% פחות מהממוצע במדינות ה-OECD. הפער נובע מהשקעה נמוכה בהכשרות מקצועיות ובלימודי תעודה. כך, בשנת 2021, ההוצאה הציבורית על מדיניות פעילה בשוק העבודה עמדה על  0.13% מהתמ"ג, לעומת ממוצע של 0.63% במדינות ה-OECD . במונחים של תקצוב מדיניות פעילה בשוק העבודה, ישראל שנייה רק לארה"ב מהתחתית.[5]

מערכת ההשכלה הגבוהה האקדמית בישראל אמנם מסובסדת, אולם ההשקעה הציבורית בה נמוכה יחסית. הפער בהשקעה לסטודנט בין ישראל לממוצע מדינות ה-OECD עמד על 33%. המשמעות היא פחות שירותים נלווים כגון ספריות ומעבדות, פחות השקעה במחקרים ופיתוח וכן יחס גבוה יותר בין מרצים לסטודנטים.