המימון הנוסף והייעודי שמוענק לגרעינים התורניים בעוטף עזה בתקופות מלחמה מעורר תמיהה ותחושת אי-צדק. קשה להבין מה מייחד את חברי הגרעינים לעומת תושבי שדרות ואופקים באותן נסיבות, הן בעת הפינוי והן בהתמודדות עם החזרה ליישוב, שמצדיק הקצאה ייחודית של משאבים ציבוריים לטובתם.
ב-16 בדצמבר 2024 התפרסם תזכיר (להערות הציבור) שעניינו מימון רטרואקטיבי, לשנת 2024, של הגרעינים התורניים בעוטף עזה.
על פי התזכיר, זכאים למימון גרעינים שבמהלך שנה זו חזרו ליישובם וכן גרעינים שפונו ופעלו בקרב המפונים. יש להניח שהתזכיר מכוון לשני גרעינים גדולים וותיקים הפעילים מזה שנים רבות בשדרות ובאופקים. ועולה השאלה, מדוע תושבי הגרעינים זכאים למימון נוסף כקבוצה, לצורך פעילויות שונות, מעבר לפיצויים להם הם זכאים כמשפחות? ומדוע יש להעדיפם על תושבי אותם יישובים ועל פני גרעינים משימתיים שאין להם זיקה לציונות הדתית?
הגרעינים התורניים נהנים מתמיכת המדינה הרואה בהם חלוצים המממשים את המטרה של הבאת "אוכלוסיות חזקות" ליישובי הפריפריה הגאוגרפית והחברתית בישראל ושל יהוד הספר והערים המעורבות. לצד החזון הדתי של גאולת עם ישראל וחיזוק הציונות הדתית תוך "התנחלות בלבבות", הם תופסים את התיישבותם כפרויקט הצלה של אוכלוסייה 'חלשה' מבחינת מאפייניה, במיוחד בעיירות הפיתוח. לשם כך מוקמים לא רק גרעיני התיישבות אלא שלל מוסדות נלווים כגון גני ילדים, בתי ספר תורניים, ישיבות, מדרשות, מכינות קדם צבאיות ועוד, כולם ברוח האידאולוגיה של הציונות הדתית. בניגוד לג'נטריפיקציה של כוחות השוק המונעת מאינטרסים כלכליים, כאן מדובר בג'נטריפיקציה אידיאולוגית לאומית בחסות המדינה.
מחקר מקיף שפרסם מכון מולד בשנת 2014 חשף כיצד החטיבה להתיישבות, שישבה באותה העת תחת משרד ראש הממשלה, פעלה כמנגנון מרכזי להעברת תקציבי ציבור לגורמים פוליטיים המזוהים עם הימין המתנחלי. מניתוח הנתונים עלה כי 74% מהתקציבים הישירים של החטיבה הופנו להתנחלויות ביהודה ושומרון, בעוד יישובי הנגב והגליל – שלכאורה אמורים היו להוות מוקד לפעילותה – נותרו מחוץ לחלוקת המשאבים. החטיבה השקיעה גם מיליוני שקלים בגרעינים תורניים בערים מבוססות כמו רמת השרון ומודיעין, במקום בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל.
בנוסף, המחקר הדגים כיצד התקציבים נוהלו בחוסר שקיפות, לעיתים תוך העברת כספים לעמותות ורשתות המזוהות פוליטית עם מפלגת "הבית היהודי". מתוך 52 הגרעינים התורניים שנתמכו על ידי החטיבה באותה תקופה, 40 פעלו בזיקה ברורה למפלגה זו. כך, במקום לחזק אוכלוסיות מוחלשות בפריפריה, משאבי החטיבה שימשו לבניית תשתיות פוליטיות ואידיאולוגיות.
במסמך שפרסם לאחרונה מרכז אדוה, בחנו את המימון הממשלתי של הגרעינים התורניים בשנת 2022, על סמך מיפוי מדוקדק של עמותות הגרעינים. מהמידע שנאסף עולה, שבין השנים 2022-1968 הוקמו בישראל 181 גרעינים תורניים המאוגדים ב-146 עמותות. בשנת 2022 נהנו מתקצוב ממשלתי 103 עמותות שהפעילו 134 גרעינים תורניים. עמותות אלה זכו למימון של 111.4 מיליון ₪. בשנת 2023 כבר גדל תקצוב הגרעינים התורניים לכ-160 מיליון ₪, זאת ברוח התקצוב המגזרי שמובילה הממשלה הנוכחית. הגרעינים הזוכים למימון הרב ביותר הם הגרעינים הוותיקים ביותר, שהוקמו במהלך שנות ה- 80 ומונים כיום מאות משפחות. גם לפי ההיגיון הממשלתי, מימון ממושך כזה של 40 שנה נראה תמוה. שכן אם המטרה, כפי שהיא מופיעה במסמכים ממשלתיים, היא לעודד התיישבות בנגב, עולה השאלה מדוע התקצוב הממשלתי נמשך עשרות שנים ואינו מסתיים בשנים הראשונות להקמת הגרעינים.
ניתוח התקצוב לפי סוגי יישובים מגלה כי הגרעינים בעיירות הפיתוח נהנו בשנת 2022 ממימון ממשלתי של מעל 1.2 מיליון ש"ח בממוצע; מימון שהיווה כ- 30% ממחזור הפעילות של הגרעינים הפועלים בישובים אלה. הנתונים ביחס למימון הגרעינים התורניים המרכזיים בעוטף עזה מלמדים שבשנים 2020-2022 קיבל הגרעין בשדרות, הכולל מדרשה, תמיכות ממשלתיות של כ-20 מיליון ₪, בעוד שהגרעין באופקים קיבל קצת מעל 2.5 מיליון ₪.
בנוסף למימון הממשלתי נהנים הגרעינים ממימון מקומי, שחלקו הטבות בעין כגון הקצאת מבנים לפעילותם, תמיכה במוסדות כגון בתי ספר תורניים שהם מקימים, משרות עירוניות והפרטה של פעילות עירונית שביצועה מועבר לגרעינים התורניים, בחלק מהמקרים אפילו ללא קיום מכרז. הגרעינים התורניים מתהדרים בפעילות התנדבותית רחבת היקף ביישובים בהם הם פועלים, אולם בניגוד לתושבי המקום שחלקם מתנדבים בעירם, חברי הגרעינים למעשה מקבלים תגמול כספי על פעילותם.
ועוד, התיישבות הגרעינים אמנם מגדילה את מספר התושבים ביישוב אך אינה מונעת את תופעת ההגירה של צעירים בני המקום המתקשים למצוא עבודה ביישוב או באזור. כלומר, במקום לתמוך ישירות בתושבי המקום ובצרכיהם המדינה מעודדת תהליכים של חילופי אוכלוסייה.
מספר מחקרים עסקו בהתיישבות הגרעינים בעיירות הפיתוח בנגב (לפירוט ראו מסמך מרכז אדוה שלעיל). מהמחקרים עולה תמונה מדאיגה לגבי השפעת הגרעינים על תושבי עיירות הפיתוח הוותיקים: רטוריקה של הצלת אוכלוסייה חלשה הזקוקה לחיזוק; איוש משרות מקומיות שמצמצם את הזדמנויות התעסוקה של האוכלוסייה הוותיקה; הזדמנויות חינוכיות ותעסוקתיות (שיוצרים הגרעינים) המוגבלות בעיקר לחבריהם ולפלח האוכלוסייה שמזדהה עם הקו הערכי שהם מובילים; ועזיבת אוכלוסייה חזקה, בעיקר חילונית. החוקרים מצביעים על כך שהגרעינים התורניים מייצרים פערים ולא מצמצמים אותם.
לסיכום, פעילותם של הגרעינים התורניים בעיירות הפיתוח בנגב שנויה במחלוקת. למרות זאת, הגרעינים התורניים זוכים לתקצוב ממשלתי משמעותי ומתמשך, תקצוב שניתן היה להפנות לתמיכה ישירה בתושבי עיירות הפיתוח ובחיזוקן, על מנת למנוע הגירה שלילית של תושבים ותיקים וצעירים.
המימון הנוסף והייעודי שמוענק לגרעינים התורניים בעוטף עזה בתקופות מלחמה מעורר תמיהה ותחושת אי-צדק. קשה להבין מה מייחד את חברי הגרעינים לעומת תושבי שדרות ואופקים באותן נסיבות, הן בעת הפינוי והן בהתמודדות עם החזרה ליישוב, שמצדיק הקצאה ייחודית של משאבים ציבוריים לטובתם. יתירה מכך, אפילו היה מקום לייחד תקציב ייחודי לגרעינים המשימתיים הפועלים באותם יישובים, מדוע מצא לנכון שר החינוך יואב קיש (החתום על התזכיר) להעניק את התקציב רק לקבוצה אחת מקרב אותם גרעינים משימתיים, דהיינו לגרעינים התורניים בלבד?
// כותבות: עו"ד נוגה דגן-בוזגלו ממרכז אדוה ומאיה אילני ממכון מולד
