אתגר גדול העומד בפני התמודדות עם הקטסטרופה האקולוגית קשור בנתק היחסי בין התנועה הסביבתית לתנועת העובדים. בד בבד עם התחזקות הקריאות לחיבור בין שתי התנועות, נדרשת בחינת סוגיות קונקרטיות שתוכלנה לאחד את שני הזרמים הפוליטיים השונים תחת דרישות משותפות. סוגיית קיצור שבוע העבודה עומדת כאפשרות כזו לעתיד, ולכן יש לבאר את משמעותה הסביבתית-חברתית.
משבר האקלים נגרם בשל שחרור גזי חממה לאטמוספירה, בהיקף שמעלה את הטמפרטורה הגלובלית הממוצעת, מוביל לשינויים הולכים וגדלים על הסביבה הטבעית ומסכן את היציבות הסביבתית שעליה נבנתה החברה האנושית במהלך אלפי השנים האחרונות.
פליטת גזי החממה, על פי מדעני האקלים, היא תוצאה ישירה של הרחבת הפעילות האנושית בייצור וצריכה תוך שימוש באנרגיה וניצול מקורות טבע בהיקפים חסרי תקדים. ייצור וצריכה הם, בין היתר, תוצר של הזמן המושקע בעבודה ובצריכה של המוצרים והשירותים שאותה עבודה מספקת.
קיצור זמן העבודה משפיע על הפחתת היקף הייצור והצריכה או על האופנים בהם מיוצרים ונצרכים מוצרים ושירותים. לכן הוא עשוי להוות נתיב אפשרי לצמצום השימוש באנרגיה ומשאבי טבע, דרכו ניתן להקל על מעבר מהיר לכלכלה מאופסת פחמן. ישנן סיבות טובות – חברתיות, פוליטיות וכלכליות – לתמוך בקיצור שבוע העבודה, שעומדות בפני עצמן. אך קיימות סיבות משכנעות לחשוב כי מדובר גם בצעד אפקטיבי מהבחינה הסביבתית.
מסמך זה סוקר מחקרים שבחנו את הנושא וסוגיות שקשורות בו, ומציג מסקנות לגבי דרכי קידומו והקשיים העומדים בפני דרך זו.
