הפרק האחרון (נכון לזמן כתיבת שורות אלה) בסיפור שחיקת הדמוקרטיה הישראלית כולל את קורותיהן של שלוש נשים, שנעצרו בגין חלוקת עלונים בבית כנסת בהרצליה. העלונים קראו לשחרור החטופים המוחזקים בשבי חמאס, ובית הכנסת הוא זה בו נוהג להתפלל ח"כ יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

שלוש הנשים אותרו באמצעות סרטונים, נחקרו במשטרה במשך כשבע שעות, ושוחררו תוך הצבת תנאי שלא יצרו קשר האחת עם השניה למשך 15 יום. העילה לחקירה ולהטלת המגבלה: הסגת גבול.

הדת היהודית (שכרוכה בלאום היהודי) עומדת בבסיס הציונות. היא מצויינת מפורשות במסמכים מכוננים ובסיסיים של המדינה כמו מגילת העצמאות או חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (שנועד "לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית"). היא נהנית ממונופול בחלקים נכבדים של חיינו הציבוריים, כמו נישואין וגירושין. והנה לפתע בית הכנסת הופך להיות "קניין פרטי" של בעליו הרשומים בטאבו. השליטה הציבורית של הדת בתושבי המדינה מסתגרת לפתע בדל"ת אמותיו של בית כנסת בהרצליה, שמבקש לשמור על זכותו הקניינית להותיר את הנשים המוחות מחוץ לדלתותיו, לפחות כל עוד לא קיבלו הזמנה להיכנס פנימה.

יש לומר מפורשות: חקירתן של השלוש, והמגבלות שהוטלו עליהן, פוגעות בדמוקרטיה, ואינן חוקיות. בית כנסת אינו יכול להיחשב שטח פרטי מובהק, בודאי לא ביחס לפעילות שבמרכזה ביטוי פוליטי שקט, ללא הפרעה לחופש הדת של המתפללים. לפחות לא כל עוד הדת מבקשת לעמוד על מרכז הבמה הציבורית.

למעשה, ישנה כבר פסיקה ברורה של בית המשפט העליון בנושא. כן, אותו בית משפט שמבקשים עכשיו לקצץ בסמכויותיו. בעניין שמחה און נ' הבורסה ליהלומים (1995) ביקשה הבורסה למנוע את כניסתו של און למתחם, נוכח סכסוך עסקי בינו לבין יהלומן אחר בבלגיה. און טען לפגיעה בחופש העיסוק שלו. הרכב בראשות דב לוין ז"ל (איש אצ"ל בעברו) קבע ש"ייתכן מצב שבו קניין מסוים יירשם (פורמאלית) כקניין פרטי, ואולם מבחינה מהותית יהא בעל אופי ציבורי. במצב זה יש ללכת אחר המהות ולא אחר הפורמאליסטיקה, ויש מקום להחיל על בעל הקניין מושכלות יסוד של המשפט הציבורי." מושכלות יסוד אלה כוללות את ההגנה על חופש הביטוי הפוליטי של אזרחי ואזרחיות המדינה. אכן, לביתו של אדלשטיין לא זכאיות הנשים להיכנס ללא רשות, אך אין דין הכניסה לבית כנסת כדין כניסה לבית מגורים, גם אם שני המבנים נמצאים בבעלות של גורם פרטי.

במצב דברים רגיל היה על היועצת המשפטית של המשטרה להבהיר לשוטרים (ואולי גם לשר לבטחון פנים, שהפך להיות מפכ"ל-על) שעיכוב הנשים לחקירה הוא בלתי חוקי. אך בימים של החלשת כוחם של שומרי הסף ספק אם היה בידה הכוח לעשות זאת.