מדיניות חלוקת הנשקים ההמונית של בן גביר מעבירה את האחריות להתגוננות מפני פשע וטרור מהמדינה לאזרחים עצמם. זוהי התנערות מאחד מהשירותים הציבוריים החיוניים ביותר לאזרח במדינה מתוקנת.
השאלה מהו "שירות ציבורי", היינו שירות שחובה של המדינה לספק (או לפחות להנגיש) לאזרחיה, מצויה במחלוקת אידיאולוגית. ליברטריאנים סבורים שמדובר ברשימה קצרה מאוד של שירותים, בעיקר כאלה שהספקתם במסגרת שוק החופשי עלולה להיתקל בכשל שוק. סוציאל-דמוקרטים סבורים שהרשימה ארוכה בהרבה. זהו ויכוח מוכר, שמשקף את האופן בו אזרחים והוגים שונים תופסים את תפקיד המדינה, את האיזון הנכון בין חירות לבין שוויון וכיוצא באלה שאלות עקרוניות.
גם כשיש הסכמה ביחס להיות שירות "ציבורי" במהותו, עדיין עשויה להתעורר מחלוקת ביחס לאופן בו ראוי לספקו או להנגישו לאזרחים. ההספקה יכולה להיעשות על ידי המדינה בחינם, על ידי המדינה בתשלום (מלא או מסובסד), על ידי גורם פרטי המקבל מימון ממשלתי, על ידי גורם פרטי תוך רגולציה של תעריף הגביה ממקבל השירות, וכיוצא באלה אפשרויות. אכן, ישנם חמישים גוונים של הפרטה. ומהי ההפרטה הנכונה בנסיבות העניין, אם בכלל, מצויה במחלוקת אידיאולוגית וציבורית.
בקצה ההפרטה נמצאת ההפקרה. עשויה להיות מחלוקת מהו המיקום של אותו קצה ביחס לשירות זה או אחר; אבל נראה כי יש בסיס להסכמה שהוא קיים. זוהי הנקודה שבה המדינה אינה מקיימת את חובתה להבטיח לאזרחים קבלת שירות ציבורי חיוני, ומותירה אותם לדאוג לעצמם, בנסיבות קשות.
בהיבטים שונים של חיינו הציבוריים, אנחנו מתקרבים לקוטב ההפקרה.
קחו, לדוגמה, את תקינת החסר של אחיות ועובדי עזר בבתי החולים. העדר כוח האדם המקצועי מוביל לכך שבני משפחותיהם של מאושפזים נדרשים לשהות לצידם ביום ובלילה, ולקיים חלק מפעולות הסיעוד שבמדינת רווחה מתוקנת עובדים במימון ממשלתי מבצעים. ומי שאין לו קרובי משפחה שיכולים לשהות במשמרות סביב מיטתו? מופקר.
קחו, לדוגמה, תת תקצוב (המוביל לחוסר יכולת למלא תקנים) של שירותים חברתיים לנוער בסיכון. הדבר מוביל לכך שאותם בני נוער, שאין להם תמיכה משפחתית משמעותית, מופקרים.
אחרי שנים של ייבוש השירותים החברתיים בישראל, ישנן דוגמאות נוספות רבות.
אך הדוגמה הבולטת והקיצונית ביותר, מן העת האחרונה, להפרטה מהזן של הפקרה היא מדיניות חלוקת הנשק של בן גביר. ההגנה המשטרתית והצבאית על הפרט, מפני פגיעות מצד אזרחים אחרים או גורמים עוינים זרים, היא אחד השירותים הבודדים שגם חסידי "מדינת שומר הלילה" סבורים שעליהם להיות שירותים שמספקת המדינה. לשם ההגנה על חירותו של הפרט לנהל את חייו העצמאיים מוכן גם הליברטריאן לתמוך במימון ציבורי של שירותי הגנה לאזרח.
אך כעת גם שירותי ההגנה המשטרתיים מופרטים. זוהי הפרטה על סטרואידים, עד לרמת הפרט עצמו. הפרט לא יקבל שירותים מהמדינה, ואף לא ירכוש אותם בשוק החופשי. הוא יבצע אותם בעצמו. הוא נדרש לרכוש אקדח בכספו שלו, וכן כספת לטובת אחסונו, לעבור הכשרה (בתשלום), ולהגן על חייו ועל חיי בני משפחתו, בעצמו. זאת תחת המדיניות המסורתית של הסתמכות האזרח על כוחות הגנה מדינתיים.
להבדיל מבארצות הברית, שם מותגה – באופן מעוות – החזקת הנשק ההמונית כ"זכות" של הפרט לשאת נשק (תחת התיקון השני לחוקה האמריקאית), אצלנו חלוקת הנשק ההמונית משווקת כמדיניות. רק כך, אומר לנו השר לבטחון הלאומי, יוכלו האזרחים להבטיח את ביטחונם האישי.
על האזרחים לקום ולומר: עד כאן! חלוקת נשקים המונית, למען יגנו האזרחים על עצמם, אינה יכולה להיות מדיניות ממשלתית. הגנה מפני פעילות פלילית או ביטחונית כנגד אזרחים חפים מפשע היא באחריות המדינה. אם חסר כוח אדם משטרתי על הגורמים האחראיים על המשטרה לבחון שינוי סדרי העדיפויות הפנימיים שלה והסטת תקציבים וכוח אדם למטרות ההגנה, ואם אין די בכך – לפעול להגדלת התקציב למטרה זו מול משרד האוצר. פתרונות של כיתות כוננות (ממומנות ציבורית) או מאבטחים בקניונים (ממומנים על ידי בעל הקניון, שמגלגל את העלויות אל בעלי החנויות, והללו בתורם מגלגלים אותן אל הצרכנים) יכולים להיות מענים משלימים לכל היותר למדיניות שבמרכזה הבטחת בטחון האזרחים על ידי המשטרה והצבא.
מבלי להיכנס לשאלות שנויות במחלוקת כמו האם יש לאדם זכות לשאת נשק (כפי שחושבים האמריקאים), והאם אספקה המונית של נשק תורמת לביטחון הציבורי או דווקא פוגעת בו (או בחלקים בו, דוגמת נשים), הרי שכעניין של מדיניות אל לה למדינה לפעול לביסוס הרעיון שהפרט יגן על עצמו מפני פושעים או טרוריסטים. זה אינו יכול להיות היעד הסופי ואף לא האמצעי המרכזי להשגת בטחון ציבורי.
במדינה מתוקנת, הסתמכות על חלוקת נשקים כאמצעי להגנת הציבור לא היתה יכולה להיות הטיקט הפוליטי של השר לביטחון פנים.