הוויכוח על הכספים לחרדים הרעיד את הזירה הפוליטית, אך הגידול חסר הגבולות בתקציב הביטחון עובר כמעט מתחת לרדאר. וגידול כזה משמעו פגיעה בשירותים החברתיים, דווקא כאשר המלחמה מייצרת מדי יום צרכים חדשים רבים.
לפני מספר שבועות רעדה הזירה הפוליטית. הרקע : הדיון בכנסת בקריאה ראשונה ושנייה בהצעת חוק תקציב נוסף לשנת התקציב 2023. הנושא: כספים קואליציוניים בסך כ-15 מיליארד ₪ למוסדות המגזר החרדי, פרוסים על פני שנתיים. סוגייה חשובה ללא ספק, בהיותה ביטוי אחד נוסף של השחיתות הפושה במסדרונות הממשלה כמו גם של חולשתו הפוליטית של ראש הממשלה.
ועם זאת, לא זו הבעיה המרכזית של הצעת התקציב. הבעיה המרכזית היא הגידול חסר הגבולות בתקציב הביטחון. ב-2024 צפוי תקציב הביטחון לגדול ב-55 מיליארד ש"ח כך שיחד עם התקציב הרגיל והסיוע האמריקני הוא יגיע ל-125 מיליארד ₪. בנוסף, מדברים על תוספת שנתית קבועה לתקציב הביטחון לאחר שהאוצר יסיים את תשלום עלויות המלחמה: האוצר מדבר על תוספת שנתית של 20 מיליארד ש"ח, בעוד שמשרד הביטחון מדבר על תוספת שנתית קבועה בסך 60 מיליארד ₪
לנוכח סכומים אלה, מתבקש לומר לאלה המזדעקים – בצדק רב – כנגד הכספים הקואליציוניים, "זה תקציב הביטחון, טמבל".
הגידול בתקציב הביטחון מבוסס על הנחה ולפיה המענה העיקרי לעימות הישראלי-פלסטיני בכלל וברצועת עזה בפרט הוא צבאי. מכאן הנכונות לתת לצה"ל את כל אשר ירצה. השאלות המתבקשות הן, האם אכן מתכוונת המדינה להמשיך את הלחימה בארבע השנים הבאות? והאם אכן מתכוונת המדינה להמשיך ולהתמודד עם הסוגיה הפלסטינית בכלים צבאיים בלבד? האם אין כלל וכלל דרכים אפשריות נוספות להתמודד?
שאלות אלה חשובות משום שהן מעמידות את גודלו של תקציב הביטחון כחלק מדילמה: ישראל אינה עשירה דיה כדי לאפשר הן תקציב ביטחון מוגדל והן שירותים חברתיים משופרים. אם תקציב הביטחון גדל, התקציבים החברתיים מידלדלים. ולהפך.
דוגמא טובה לכך היא היחס בין תקציב הביטחון ובין תקציב השירותים החברתיים. לפי נתונים של משרד האוצר, בעשר השנים שבין 2012 ו-2022, תקציב השירותים החברתיים – בריאות, חינוך, השכלה גבוהה, ביטחון סוציאלי, רווחה – גדלו יותר מתקציב הביטחון. קצב הגידול האיטי יחסית בתקציב הביטחון איפשר הפניית סכומים גדולים יותר לתקציב השירותים החברתיים. תקציבם של אלה האחרונים גדל מ-120.7 מיליארד ₪ ל-210.9 מיליארד ₪ – גידול של כ-70%. לעומת זאת, תקציב הביטחון גדל פחות – מ-68.2 מיליארד ₪ ל-75 מיליארד ₪ – גידול של 10%.[1]
בדיעבד, נראה כי היתה זאת תקופה של חסד, שתחילתה במחאת "העם רוצה צדק חברתי" וסופה בהתמודדות הממשלתית המוצלחת עם מגפת הקורונה.
הצורך בהשקעה מאסיבית בשירותים החברתיים ידוע. במרבית המדדים החברתיים-כלכליים ניצבת ישראל בתחתית סולם ה-OECD. הגענו למצב שבו גם כאשר התקציב של שירות מדינתי נתון לא נפגע מן הקיצוצים, השירות מקרטע משום שרבים איש – וברוב המקרים אשה – אינו.ה מוכנים לעבוד בשכר הנמוך המוצע.
עכשיו באה הצעת התקציב לשנת 2024 ובתוכה תקציב הביטחון המוגדל מאוד ועוצרת את הגידול בתקציבי השירותים החברתיים. וזאת דווקא כאשר המלחמה מייצרת מדי יום צרכים חדשים רבים – טיפול במאות אלפי מפונים, מאות אלפי מובטלים, אלפי עסקים קטנים.
ייתכן מצב שכאשר יפנו משוחררי צה"ל לסיוע ולשיקום ייאמר להם כי "היתה מלחמה והכסף נגמר". ייתכן מצב שבו לצד השלטים "ביחד ננצח" ייתלו שלטים "אין ביחד. כל אחד לנפשו".
// המאמר פורסם במקור באתר שיחה מקומית
