מאמר

בין שלוש ישויות

תמונה: flickr, tristam sparks

אל לנו להסתנוור מההישג במבצע עלות השחר. יש להחזיר את סוגיית ההסדר המדיני למרכז הבמה הציבורית

לראות ולא להאמין: ישראל נלחמת באחת משלוש הישויות הפלסטיניות השוכנות בין הים לנהר, בעוד שתי הישויות האחרות מתבוננות מבלי להתערב. שלוש ישויות? הרי הדיון בסוגיה הפלסטינית מתמקד תמיד בשאלה "מדינה אחת" או "שתי מדינות". ובכן, ברצוני לטעון כי הפילוג בקרב הפלסטינים הוא אחד הגורמים לדחיקתו לשוליים של הדיון בהסדר מדיני, בין שהסדר המבוסס על שתי מדינות ובין שהסדר המבוסס על מדינה אחת.

הדיון בשתי מדינות או אחת הוא דיון פנים־יהודי בעיקרו. דבר אחד משותף לשני הפתרונות: בעת הזאת, הדיון הציבורי בהם נדחק לשולי השיח הציבורי. זה תמוה, בהינתן העובדה שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא סכסוך אלים הגובה דם רב, מפלג את הציבור למחנות עוינים ומאיים על עצם המשטר הדמוקרטי שלנו.
ובכן, אחד ההסברים לכך הוא שישראל אינה ניצבת כרגע בפני חזית פלסטינית אחת. תהליכים פוליטיים פנים־פלסטיניים בתוספת "סיוע" ישראלי הובילו לכך שהעם הפלסטיני השוכן בין הים לנהר מתפלג לשלוש ישויות בעלות אג'נדות שונות במידה רבה: הישות האחת היא הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, בהנהגת תנועת פת"ח. הישות השנייה היא זו המכונה על ידי ישראל "מדינת הטרור של חמאס" ברצועת עזה. הישות השלישית היא זו המכונה בתקשורת הישראלית "החברה הערבית" – מושג שהחל להשתרש בשנים האחרונות.
הרשות הפלסטינית היא המועמדת הראשית לריבונות פלסטינית, אם תהיה. היא הכתובת עבור ישראל, אם לשיתוף פעולה ואם להתעלמות. "מדינת הטרור של חמאס" היא במידה רבה תוצר של מאמצי ישראל לדכא את התנועה הלאומית הפלסטינית כפי שהתגלמה בתנועת פת"ח בראשות יאסר ערפאת. בעימות הנוכחי היא ניצבה בצד, ועקב כך זכתה להכרה כ"מבוגר האחראי" ברצועת עזה, בניגוד לתנועת הג'יהאד האסלאמי. ישראל נזהרת בכבודה של תנועת חמאס ומקדמת בברכה משא ומתן עמה בחסות מצרים, תוך התעלמות מן הרשות הפלסטינית.
הביטוי "החברה הערבית", מלבד זה שהוא פחות מאיים מאשר "הפלסטינים אזרחי ישראל", הוא בבחינת הכרה פוליטית ותקשורתית במעמד הערבים אזרחי ישראל כחלק מהחברה האזרחית הכללית, ובתור שכאלה בעלי לגיטימציה מלאה לפעול לקידום האינטרסים שלהם; דהיינו קהילה אזרחית המבקשת לקדם בראש ובראשונה את טובת ציבור מצביעיה, ובמשתמע, לא רק את המאבק הלאומי הפלסטיני המתרחש מעבר לקו הירוק.
לכאורה ניתן להסיק מכך כי כי אין סיבה שלא להמשיך בהתנהגות האימפריאלית. אלא שבמדיניות ההפרד ומשול אין כדי להתמודד עם בעיות היסוד שביחסים בינינו ובין הפלסטינים – הכיבוש, הדיכוי, התלות והתת־פיתוח. אל לנו להסתנוור מההישג הנוכחי במבצע עלות השחר. יש להחזיר את סוגיית ההסדר המדיני למרכז הבמה הציבורית.
המאמר פורסם במקור בעיתון מעריב