מאמר

אחרי שאליטת המתנחלים קיבלה אוניברסיטה, הגיע תור אליטת ההון

צילום: צילום Yagasi, CC BY-SA 3.0

ישראל זקוקה לעוד אוניברסיטאות, על כך אין כמעט ויכוח. אך מאז 1976 הוקמו כאן רק שתיים: אחת באריאל, למאיון העליון הפוליטי של המתנחלים; והשנייה בהרצליה, למאיון העליון הכלכלי. שאר ה-99% נותרו שוב ללא כלום

לפני כחמש שנים כתבתי מאמר שכותרתו "ארץ אחת ולה שני מאיונים עליונים". התכוונתי לכך שבישראל יש לא רק מאיון עליון כלכלי המגולם בעשירי הארץ, אלא גם מאיון עליון פוליטי ייחודי, המגולם בתושבי ההתנחלויות ה"אידיאולוגיות".

השבוע התבשרנו על מהלך מדינתי שמאושש שוב את האבחנה הזאת ואת השלכותיה על החברה הישראלית, בהחלטה להפוך את המרכז הבינתחומי בהרצליה לאוניברסיטה.

מקורו של המאיון העליון הכלכלי במפנה הניאו-ליברלי, שהיה מגולם בתוכנית החירום לייצוב המשק משנת 1985, תוכנית שהובילה למסע הפרטות של נכסים ציבוריים ולריכוז ההון בידי מספר לא גדול של משפחות וקבוצות עסקיות.

מקורו של המאיון העליון הפוליטי בתנועת ההתנחלות שתחילתה בימים שלאחר המלחמה ב-1967, והמשכה בהתרחבות שבאה לאחר מלחמת יום הכיפורים. כיום מדובר במאות אלפים, כאשר בתוכם מתבלט מיעוט "אידיאולוגי" שנאמד בכ-60-80 אלף נפש, כ-1% מאוכלוסיית המדינה.

אף ששני המאיונים העליונים שונים מאוד זה מזה, הם חלק ממכלול פוליטי-כלכלי, שמאפיין אחד שלו הוא המרחק הרב שבין "אומת הסטארט-אפ" לבין כל השאר. מאפיין שני שלו הוא מעמדם של המתנחלים האידיאולוגיים כ"קבוצת וטו" המסוגלת לבלום כל תזוזה בכיוון של הסדר מדיני.

השילוב בין השניים מקשה על ישראל להצטרף למועדון המדינות בעלות רמת חיים גבוהה. מדיניות ההתנחלות תורמת לליבוי הסכסוך ובעקבותיו לאי-יציבות המאפיינת את כלכלת ישראל, בעוד שהמאיון העליון הכלכלי חוסם כל הצעה להעלאת מסים לעשירים והרחבת מדינת הרווחה.

יש עוד הבדלים: המאיון העליון האחד מחזיק בנכסים רבים בישראל ומחוצה לה, ומסוגל בלי קושי לעשות רילוקיישן בעת צרה. המאיון האחר מחזיק בגבעות עם קושאן אלוהי, שעליהן יילחם בעת צרה.

המאיון האחד התנתק מזמן מה-99% הנמקים תחת עול המשכנתא ויוקר המחיה, וטוב לו במרחבים הפיננסיים הגלובליים. המאיון האחר התנתק מה-99% הרוצים בחיים נורמליים ללא סכסוך ובלי מילואים, והוא רואה עצמו כחיל חלוץ בעימות לאומי-דתי אינסופי.

האחד תומך בהסדר מדיני בתקווה ליציבות כלכלית וצמיחה ארוכת טווח, אך חש נוח למדי גם במצב הקיים; האחר מתנגד להסדר מדיני ויודע לנצל כל עימות אלים כדי לשאוב לגיטימציה למפעלו. האחד מניף את סיסמת "המגזר העסקי טוב מהציבורי" ותומך בצמצום תקציב המדינה, בהפרטת שירותים ממשלתיים, בחינוך ייחודי ובשירותי רפואה פרטיים; האחר מצליח להימנע מפגעיה של מדיניות ניאו-ליברלית זו, ונהנה מתקציבי מדינה מוגדלים לביטחון, לכבישים עוקפים ולעניינים מוניציפליים.

המאיון האחד נהנה מכך שהממשלה מתמודדת עם המשברים שיוצרות ההתקוממויות הפלסטיניות בכלים הלקוחים מספרי ההדרכה של הניאו-ליברליזם, בעודד שהמאיון האחר מוצא בהתקוממויות אישוש לטענתו שאין עם מי לדבר.

במישור הפוליטי שני המאיונים העליונים רחוקים ביותר זה מזה: המאיון העליון הכלכלי תמך ברובו בהתלהבות בהסכמי אוסלו, בעת שהמאיון העליון הפוליטי מחה בכל כוחו נגד ההסכם ואף הסית נגדו.

המדינה, מצדה, חפצה ביקרם של שניהם. את הכלכלי היא מטפחת באמצעות אשראי זול, מיסוי נמוך ורגולציה רופפת; את הפוליטי היא מטפחת באמצעות הגנה מקיפה של הצבא החזק במזרח התיכון; את האחד היא מהללת כנושא דגל הצמיחה, את האחר מחבקת אל חיקה כהתגלמות הנוכחית של החלוציות הציונית.

ב-17 באוגוסט השנה אישרה המועצה להשכלה גבוהה את הפיכתו של המרכז הבינתחומי בהרצליה לאוניברסיטה על שם אוריאל רייכמן, ובכך הפכה את המכללה לאוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל; זאת, למרות התנגדותה של הוועדה לתכנון ולתקצוב, הגוף הביצועי של המועצה להשכלה גבוהה.

כיוון ששכר הלימוד שגובה המרכז הבינתחומי גבוה פי ארבעה משכר הלימוד באוניברסיטאות ובמכללות הציבוריות, סביר להניח שהמרכז הבינתחומי יהפוך לאוניברסיטה של המאיון הכלכלי העליון.

מהלך זה מצטרף אל מהלך קודם: ביולי 2012 הכירה המל"ג במכללת אריאל שבהתנחלות אריאל כאוניברסיטה, אף שמדבור במוסד הנמצא מחוץ לקו הירוק. אמנם, באריאל לומדים לא רק מתנחלים ולא רק יהודים – ובכל זאת ניתן לראות בה חלק ממדיניות ההתנחלות. זה בא לידי ביטוי בהגדרה העצמית של המוסד כ"אוניברסיטת מחקר ציונית".

ישראל זקוקה לעוד אוניברסיטאות, על כך אין כמעט ויכוח. אך מאז 1976 הוקמו כאן רק שתי אוניברסיטאות חדשות. עתה מתברר שכל אחת מהן מזוהה עם אחד משני המאיונים העליונים, שעושים במדינה ככל העולה על רוחם.

// פורסם במקור באתר שיחה מקומית