מחקר זה מצטרף לדיון בהתארגנות עובדים ועובדות בישראל, שהתחדש לאור שינויים מרחיקי לכת בתחום בשלושת העשורים האחרונים. בחרנו לבחון מה היו האתגרים המרכזיים של התארגנות עובדות בעשור האחרון, וזאת מתוך מחשבה כי זיהויים הוא שלב הכרחי בפיתוח אסטרטגיה שמטרתה לחזק את מעמד העובדים בישראל.

האתגרים שעומדים בפני ההתארגנות הם רבים ומגוונים, ולעיתים – תלויי הקשר, ולכן לא יכולנו להידרש לכולם. הדוח ממוקד באתגרים בישראל, ועל כן כמעט שאינו דן בתופעות אוניברסליות (שיש להן, מן הסתם, השפעה גם על שוק העבודה הישראלי), כמו גלובליזציה (ושרשראות הספקה גלובליות), כלכלת הפלטפורמות, ועבודה מהבית בעידן פוסט־קורונה. זאת בין השאר בשל הקושי בהשוואה בינלאומית תקפה ושיטתית במסגרת המחקר הנוכחי, וכן בשל מידת ההשפעה המוגבלת על סוגיות כאלו.

הדו"ח מציג נתונים בדבר עלייה קלה בשיעור העובדים המאוגדים בישראל, וכן עומד על הגיוון היחסי בארגוני העובדים בעשור האחרון. זאת לאור שינויים מהותיים בקרב ארגוני העובדים ברמה הארצית: הקמת ארגון העובדים "כוח לעובדים", הקמת האגף להתארגנות בהסתדרות הכללית והחלפת יו"ר ההסתדרות הלאומית (שהצליחה להעלות באופן ניכר את מספר חבריה).

בנוסף, הדו"ח עומד על כך שהמעסיקים שכללו את דרכיהם לסכל את ניסיונות ההתאגדות של העובדים. כך, למשל, מעבר לאיומים ישירים על עובדים בגין התארגנותם, ולחצים על מנת שיבטלו את התפקדותם בארגון עובדים זה או אחר, מעסיקים גם מעורבים באופן אקטיבי בקידום "ועדי עובדים" מטעמם במקום העבודה, שפועלים על מנת לגדוע ניסיונות אותנטיים של עובדים להתארגן. מעסיקים אף מנצלים כאמור את התחרות בין ארגוני עובדים קיימים כדי ללבות סכסוכים בין העובדים לבין עצמם. בנוסף, מעסיקים "מורחים" משאים ומתנים להסכמים קיבוציים משך חודשים ושנים, באופן שגורם לעובדים לאבד אמון בארגון העובדים היציג שלהם.

כותבי הדו"ח ממליצים לראשי ארגוני העובדים להקים פורום שבו יוכלו ללבן מחלוקות ביניהם מחוץ לכותלי בית הדין. בנוסף, הדו"ח כולל המלצה, שהממונה על יחסי העבודה במשרד העבודה יעקוב מקרוב אחר ניהול משאים ומתנים בין מעסיקים לבין ארגוני עובדים שהוכרו כיציגים, כדי לוודא שאין עיכובים מיותרים ומכוונים בחתימה על הסכמים קיבוציים.

בדו"ח נסקרים גם האיומים מצד הכנסת והממשלה לפגוע בהתארגנות עובדים ועובדות. כותבי הדו"ח עומדים על כך שחברי כנסת כמעט מכל הקשת הפוליטית הגישו בשנים האחרונות הצעות חקיקה שנועדו לפגוע ביכולת של עובדים להתארגן, ובמיוחד – בזכותם לשבות. הצעות אלה כוללות הקשחת הקריטריונים להכרה בארגון כארגון יציג, דלדול מקורות ההכנסה של ארגוני העובדים, איסור על שביתה ב"שירותים חיוניים", שהגדרתם הולכת ומתרחבת, וכן איסור על שביתות הזדהות, שביתות פוליטיות, ושביתות ביחס לרפורמות ממשלתיות. חלק מהצעות אלה מועלות בימים אלה מצד גורמים שונים בקואליציה, לרבות הצעת חוק שהגיש ח"כ שמחה רוטמן בנושא. גם בטיוטת חוק ההסדרים שהופצה, נכלל פרק שנועד להקשות על שובתים במגזר הציבורי לקבל שכר עבור תקופת השביתה או העיצומים. גורמים אחרים בקואליציה מבקשים, עם זאת, להרגיע את ציבור העובדים ומזכירים שהנושא לא עוגן בהסכמים הקואליציוניים, ושגם בממשלות קודמות עלו הצעות חוק דומות.

ד"ר יובל לבנת, מנכ"ל מרכז אדוה וכותב במשותף של הדו"ח: "אנחנו נמצאים בנקודת זמן קריטית מבחינה פוליטית, שבה שאלת ההגנה על ארגוני העובדים או פגיעה בזכות היסוד להתארגן – עומדת על הפרק. הקואליציה כוללת נציגים שמצהירים בריש גלי שבכוונתם "לשבור" התארגנויות עובדים, לצד אחרים שמכירים בתרומתה של העבודה המאורגנת לתנאי עבודה נאותים של העובדים. יש לקוות שהלחץ מצד איגודי העובדים, יחד עם ההכרה מצד חלק מהח"כים בליכוד בחשיבותה של עבודה מאורגנת, תמנע פגיעה באיגודים, שעלולה להרחיב את הפערים הכלכליים בישראל."

ד"ר בר-און ממן, חוקרת במרכז אדוה וכותבת במשותף של הדו"ח: "אנו רואות שינוי מגמה לחיוב בהתארגנות עובדים ועובדות, ודמוקרטיזציה של שדה ההתארגנות. יחד עם זאת, מתוך המחקר עולה כי על מנת לחזק את העובדים והעובדות בעידן פוסט קורונה יש לשאוף להגברת הייצוגיות של העובדים והעובדות באיגודים, ולריסון התחרות ביניהם, תחרות המחלישה אותם מול האיומים מחוץ."