הספרות המקצועית מתארת את מערכת הבריאות בישראל כמבוססת על שיטה מעורבת – ציבורית־פרטית. תיאור זה מהווה הכרה בעובדה שאם בעבר הייתה מערכת הבריאות הישראלית מבוססת בעיקר על שירותים ציבוריים, הרי שמערכת כזאת כבר לא יכולה להתקיים, עקב מצב כרוני של מימון חסר. דו”ח של הוועדה הציבורית האחרונה שחקרה את נושא הבריאות בישראל שיקף את המצב הזה כאשר צייין שלמערכת מעורבת יש יתרון: תחרות בין השירותים הפרטיים ואלה הציבוריים.

בהמשך נבדיל בין המימון של שירותי הבריאות ובין האספקה שלהם. כמו כן, נבדוק את ההשפעה של הגידול בשירותים פרטיים על חולים ועל חולות, על רופאות ורופאים, על קופות החולים ובתי החולים הציבוריים.

בניגוד לשבדיה, קנדה וגרמניה, שבהן יש הפרדה בין שירותי בריאות ציבוריים ופרטיים, בישראל טושטשו הגבולות בין השניים. קופות החולים יוצרות ומשווקות במרץ לחבריהן ביטוחי בריאות פרטיים (“ביטוחים משלימים” – המענקים שירותים שטרם נכנסו לסל השירותים האוניברסלי לו זכאי.ת כל תושב.ת ישראל). קופות החולים גם בונות או רוכשות בתי חולים ומרכזי טיפול פרטיים: החלוצה הייתה קופת החולים מכבי (עוד בשנת 1934) שעתה יש לה רשת של 8 מוסדות פרטיים (4 בתי חולים ו־ 4 מרכזי טיפול); לפני שנים לא רבות רכשה קופת חולים מאוחדת 40% ממה שכונה אז “נארא מרכזים רפואיים”; וקופת החולים הכללית הינה בעלים של 51% מהרצליה מדיקל סנטר, בית חולים פרטי. ועוד: בתי חולים ציבוריים (ממשלתיים, עירוניים ובבעלות קופת החולים הכללית) מציעים שירותי רפואה פרטיים לקהל הרחב בארץ ובחו”ל, ובתי חולים פרטיים מוכרים שירותים ציבוריים לקופות החולים (מוסדות ציבוריים) באמצעות טופס 17.

מומחים למערכות בריאות תמימי דעים באשר למסקנה כי ההפרטה, אם של ביטוח בריאות ואם של אספקת שירותי בריאות (על ידי רופאים.ות, בתי החולים ומרפאות וקופות החולים) היא בעלת השלכות שליליות הן על השוויון במתן שירותי בריאות והן על חיוניותה של המערכת הציבורית. ההפרטה משפיעה לרעה על שוויון בנגישות לשירותי בריאות כי ישנם א.נשים שלא יכולים.ות להרשות לעצמם.ן לרכוש שירותים פרטיים. ההפרטה משפיעה לרעה על חיוניותה של מערכת הבריאות הציבורית, כי סקטור פרטי המתפתח במקביל לסקטור ציבורי “מפחית את מספר אנשי הבריאות הפנויים לעבוד בסקטור הציבורי". בדיקה שנערכה על שירותי הבריאות הלאומיים של הממלכה המאוחדת (ה־ NHS) אך רלוונטי גם למערכות שירותי בריאות ציבוריות אחרות, העלתה כי “הסקטור הציבורי מאבד יציבות בהדרגה בשעה שספקים פרטיים מציעים משכורות גבוהות יותר ובוחרים לטפל במקרים קלים יותר, בו בזמן שהם תורמים מעט להכשרה [כי הכשרת א.נשי רפואה מתרחשת בעיקר בבתי חולים ציבוריים ב.ס.]”  נוסף על כך, “הסקטור הפרטי נוטה לגייס ‘כוכבים’ המושכים אחריהם חולים וגם רופאים נוספים".

מובן מאליו שמטרת מערכת הבריאות היא מעל לכל לספק שירותים לא.נשים הזקוקים לטיפול מניעתי או לטיפול מרפא. לא פחות מובן מאליו הוא שככל שהמימון הציבורי של שירותי בריאות גבוה יותר, הזדמנויות צרכני שירותי בריאות לקבל שירות רבות יותר.

אולם אם עניין המימון הוא מובן מאליו, הרי שלא כך עניין האספקה. אם שירותים ציבוריים אינם עונים על הביקוש, קיימים הגיון ועשייה האומרים: למה לא לפתח שירותים פרטיים כדי ליצור יותר הזדמנויות טיפול? יש בזה אמת, כמובן. אף על פי כן, בל נשכח, שוק שירותי הבריאות הפרטי, כמו שווקים אחרים, מטרתו העיקרית היא יצירת הזדמנות לעשיית רווחים ולאו דווקא מתן שירות. על כן, שירותים פרטיים בדרך כלל יקרים יותר משירותים ציבוריים. בישראל, שירותי בריאות ציבוריים כרוכים בתשלום מס בריאות למוסד לביטוח לאומי, יחד עם השתתפויות עצמיות עבור ביקורי רופאים ותרופות. החולים.ות לא משלמים.ות את מלוא עלות השירות וכמובן לא מעבר לעלות כדי להבטיח רווחים לנותן השירות.

אם שירותים ציבוריים (ביקורי רופא.ה, בדיקות, ניתוחים, תרופות) אינם נגישים בשעת הצורך בזמן אמת, הזקוקים.ות לשירות פונים.ות לסקטור הפרטי, אם הם.ן יכולים.ות להרשות זאת לעצמם.ן (ואם לא, יתכן שיוותרו על הטיפול). אולם, אם יותר מדי חולים.ות פונים.ות לשירותים פרטיים, גם אלה יכולים להגיע לנקודת השובע. התור הידוע לשמצה לרופאים.ות יועצים.ות ולניתוחים אלקטיביים במערכת הציבורית עלול להיווצר גם בקרב הפונים לשירות הפרטי, וזאת כי ההיצע הוא תמיד מוגבל, בשעה שהביקוש הוא רב. לכן, למרות העובדה שחולים רבים.ות לא יכולים.ות לשלם עבור שירותי בריאות פרטיים ועל כן לא משתתפים.ות ב”תחרות”, הנוכחות של שתי מערכות מקבילות – הציבורית והפרטית – עשויה לזרוע את זרעי מגבלותיה של המערכת הפרטית – שלכאורה באה למלא את החסר במערכת הציבורית.