הנתונים המוצגים במסמך הנוכחי קוראים תיגר על הנחת היסוד בדבר היות יתרונותיה של "כלכלה המבוססת יותר ויותר על כוחות השוק" מובנים מאליהם.

הכלכלנים הבטיחו כי "השוק החופשי" יידע לבצע הקצאת משאבים מיטבית. בפועל, הקצאת המשאבים מיטיבה בעיקר עם בעלי ההון, לאו דווקא עם כלל הישראלים. הרווחים שהצטברו אצל בעלי ההון עקב הגידול בחלקם בעוגה אינם משמשים בהכרח להרחבתה של "אומת הסטארט-אפ", הקטר המושך את רכבת הצמיחה, אל מעבר לגבולותיה הצרים של "מדינת" תל אביב. ועוד – בעוד הכלכלנים מרבים להלין, ברוח האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, על הפריון הנמוך של העובד/ת בישראל, נתונים של מכון אהרן מפנים את האצבע אל מיעוט ההשקעות של בעלי ההון: בישראל, מלאי ההון הפרטי לשעת עבודה במגזר העסקי נמוך משמעותית מן הממוצע בארצות ה-OECD.

פוליטיקאים למדו להתגאות בגידול של נקודת אחוז או שתיים בצמיחה, או להתחייב לגידול שכזה בעתיד. אלא שכיום ברור כי צמיחה כשלעצמה – גידול בתמ"ג – איננה בהכרח סימן לשיפור ברמת החיים של האוכלוסייה. במרבית שנות שלושת העשורים האחרונים, התמ"ג לנפש גדל בשיעור גבוה משיעור הגידול בשכר; במלים אחרות, המשק צמח אך מרבית האוכלוסייה לא נהנתה מצמיחה זאת במידה המצופה.

35 שנה אחרי הנהגת תכנית החירום לייצוב המשק, צומחת בישראל שכבה הולכת ומתרחבת של עושר. בו בזמן, הרובד הבינוני בישראל הוא מן המצומקים במערב, ואילו רובד העוני וקרבת העוני הוא מן הרחבים במערב.

הגיעה העת למפנה חברתי-כלכלי. יש להחזיר את האינטרס הציבורי למרכז הבמה

המדינה צריכה לחזור לתמונה ולשחק תפקיד חשוב יותר. היא צריכה לשוב ולאחוז במושכות. אין זה אומר הצרת רגליו של המגזר העסקי; זה אומר חיזוק זרועותיה של המדינה.

המגזר העסקי, המחזיק במושכות עגלת הכלכלה הישראלית, אינו יכול להבטיח צמיחה המיטיבה עם כולם. בפועל, השגשוג שלו עצמו תלוי במידה רבה בסיוע מדינתי – במיסוי נמוך, במיוחד לתאגידים הגדולים ביותר; בהגנה מפני תחרות; בהנחת תשתיות תחבורה ותקשורת; בהשקעה בהכשרה מקצועית, בחינוך ובהשכלה גבוהה; ועוד. התאגידים הרב-לאומיים, המחזיקים בישראל למעלה מ-300 מרכזי מחקר ופיתוח, קוטפים את פירותיה של מערכת החינוך ומערכת הביטחון הישראליות, אך תרומתם מעבר ל"אומת הסטארט אפ" היא אגבית.

המדינה צריכה להשקיע באזורים בהם המגזר העסקי אינו משקיע. עליה לפעול לקידומם של בעלי שכר נמוך, בראש ובראשונה בשורותיה-היא ובעסקים איתם היא מתקשרת. עליה לשפר את מערכת החינוך ולהעלות משמעותית את שיעור המשיגים תעודת בגרות המקנה כניסה למוסדות אקדמיים ולהגדיל את שיעור הרוכשים השכלה גבוהה. עליה להתמודד עם צרכיה הגוברים של מערכת הבריאות ולבלום את תהליך ההפרטה שלה. עליה לפתח אופציה של דיור ציבורי בשכירות ארוכת טווח. עליה לחזק את רשת הביטחון הסוציאלי.

אודות העושר

ישראל ידעה אי שוויון גבוה מיום היווסדה. בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה עמדו במרכז תשומת הלב הפערים בין אשכנזים ומזרחים. הפערים בין יהודים לערבים היו ועודם גדולים עוד יותר, אך בדרך כלל זכו לתשומת לב פחותה.

כיום, תשומת הלב הציבורית מתרכזת במידה רבה בשכבה חברתית חדשה, של ישראלים עשירים מאוד: מיליונרים ("המאון העליון") ומיליארדרים ("האלפיון העליון"). שכבה זאת הלכה והתהוותה בדור האחרון, עם צמיחתן של קבוצות עסקיות משפחתיות גדולות, בין השאר בעקבות גל ההפרטות של שנות ה-1980 וה-1990; עם האמריקניזציה של שכר הבכירים בתאגידים הגדולים; עם ריבוי האקזיטים, בעיקר בענפי ההיי-טק.

הגידול בעושר ובריכוזו בידי מעטים אינו תופעה ייחודית לישראל: מדובר בתופעה עולמית. אלא שבישראל אין נתוני עושר רשמיים המתפרסמים באורח סדיר. 

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), הגוף הרשמי האמון על נתונים דמוגרפיים, חברתיים וכלכליים, מפרסמת סקרים שוטפים על הכנסות והוצאות של משקי בית ופרטים, בעיקר מעבודה, קצבאות ותמיכות למיניהן. אך נתוני הלמ"ס אינם יכולים לספק תמונה מהימנה של העושר בישראל, בין השאר משום שהלמ"ס נוהגת לקטום מקרים של הכנסות יוצאות דופן בגובהן, דבר המעלים מאתנו את נוכחותם באוכלוסייה של עשירים במיוחד.

הבנקים וחברות הביטוח מחזיקים כמובן בנתונים על הון, אך הם לא מחויבים ובוודאי שאינם מעוניינים להיות חלק מהסטטיסטיקה הרשמית.

בהיעדר נתונים רשמיים, נתוני העושר המתפרסמים מעת לעת בתקשורת הם לרוב הערכות של גופי תקשורת או של גופים פיננסיים בינלאומיים שהחלו לפעול בארץ בשני העשורים האחרונים – עדות משמעותית בפני עצמה לגידול בעושר, שכן גופים פיננסיים אלה מתפרנסים מטיפול בכספיהם של עשירים. המספרים שמתפרסמים משתנים ממקור למקור, ככל הנראה בגלל הבדלים בהגדרות של דרגות העושר.

אם נתרכז בעשירים מאוד – מיליארדרים – הרי שחברת "קרדיט סואיס" (Credite Suisse) העריכה כי ב-2016 היו בישראל 18 איש ואשה שהחזיקו בנכסים (מזומן, רכוש, ניירות ערך) בשווי של מיליארד ויותר. העיתון האמריקני "פורבס" (Forbes) העריך ב-2019 שמדובר ב-21 מיליארדרים. ואילו העיתון 'דה-מרקר' פרסם ב-2019 רשימה של 128 מיליארדרים.

ב-2.4.2017 פרסם משרד האוצר באופן חד-פעמי נתונים על 400 בעלי ההכנסות הגבוהות בישראל בשנת 2013, אותם הגדיר המשרד כ"מגה עשירים". המאפיין המרכזי של ה"מגה עשיר" הוא כמובן הכנסתו השנתית הגבוהה – 36.8 מיליון ₪. רוב ההכנסה – 86.6% – של "מגה עשירים" אלה באה מרווחי הון, דיבידנדים וריבית. ה"מגה עשיר" הוא בדרך כלל גבר בן 56 וגר בתל אביב.

יש שיראו בנתוני העושר ראיה לשיפור במצבה הכלכלי הכללי של ישראל. ואכן, ההכנסה הלאומית של ישראל גדלה משמעותית מאז תחילת המאה הנוכחית. אלא שהכנסה זו התחלקה באופן לא שווה בין עובדים למעסיקים, או בין הון לעבודה: חלקם של העובדים, שב-1995 עמד על 62%, ירד בתוך במהלך השנים והגיע ל-59% בשנת 2019, בה בשעה שחלקם של המעסיקים גדל באותן השנים מ-21% ל-27%.

העושר מיתרגם לכוח פוליטי

"מגה עשירים", מרגע שהשיגו את העושר, עושר זה משמש להם כלי להשרשת מעמדם החדש. כסף מייצר כסף: השקעה בדירות להשכרה הופכת לנכס מניב, השקעה בבורסה או במט"ח עשויה להניב עושר מוגדל. יתר על כן, יש ביכולתם לרכוש את השירותים הטובים ביותר ולהעמידם לרשות צאצאיהם. הכלכלן האמריקני ג'וזף שטיגליץ ניסח זאת כך: "למאון העליון יש את הבתים הטובים ביותר, החינוך הטוב ביותר, הרופאים הטובים ביותר ואורחות החיים הטובים ביותר".

העושר מיתרגם גם לכוח פוליטי, היכול גם הוא לשמש להבטחת המעמד. המעמד הבינוני, ברצותו להשפיע על המדיניות, נאלץ להפגין בכיכר העיר או להקים אוהלים בשדרותיה. השכבה העשירה יכולה להסתפק בשכירת משרד יחסי ציבור – או בשיחת טלפון מנומסת עם ראש הממשלה.