מאמר

הקשישים זכו בפירורים

הצורך של אנשים רבים מעל גיל פרישה לעבוד נובע, במרבית המקרים, מקיצבת הזיקנה הנמוכה. זוהי הבעיה שצריך לטפל בה, ובאופן מעמיק

ב-29 ליוני, יומיים לפני שפג "מתווה החל"ת" שאיפשר למובטלי הקורונה זכאות נמשכת לדמי אבטלה, התקיים דיון בוועדת הכספים של הכנסת. על הפרק: הצעת החוק הממשלתית, מבית היוצר של אביגדור ליברמן, להארכה מצומצמת ומוגבלת של הזכאות.

הצעת החוק אפשרה הארכה, עד סוף השנה, של הזכאות לדמי אבטלה רק למובטלי קורונה בני 45-67. לצד אי-הארכת הזכאות ביחס למובטלים שגילם מתחת ל-45, החוק גם הפקיר את העובדים מעל גיל 67, שעד לסוף יוני הובטח להם מענק של עד 4000 שח (בתלות בגובה הפנסיה שלהם.ן).
ישראלים וישראליות רבים נדרשים להמשיך ולעבוד גם אחרי גיל פרישה נוכח קיצבת הזיקנה הנמוכה (כ- 2300 שח לחודש בממוצע) ותשלומי הפנסיה הנמוכים להם הם זכאים. משרד האוצר הכיר בעובדה מצערת זו, ואיפשר גם ל"מפוטרי קורונה" מבוגרים, שאינם זכאים ברגיל לדמי אבטלה, לקבל "מענק" כאמור. בא ליברמן ואמר: "לא עוד".

אנחנו במרכז אדוה פרסמנו נתונים על מצבם של העובדים המבוגרים, התראיינו בתקשורת ופנינו לח"כים במטרה להאריך את המענק לבני 67 פלוס. על כן, מה רבה היתה שמחתנו כאשר בפתח הדיון בוועדת הכספים התייצבו שר הרווחה, מאיר כהן, והשרה לשוויון חברתי, מירב כהן, והצהירו בקול גדול: לא יקום ולא יהיה, ההארכה תחול גם על מובטלי הקורונה מהמבוגרים. יש הסכמה ממשלתית, כך אמרו בפאתוס, שהצעת החוק תתוקן, והמובטלים המבוגרים יקבלו את המענק עד סוף השנה.

השמחה נוכח ההצהרות גוועה מהר מאוד. הארכת הזכאות – כפי שעוגנה בסופו של דבר בחוק – התגלתה להיות קצרה וחלקית ממה שהובטח: במקום חצי שנה, רק שלושה חודשים. במקום מענק מלא, כפי שהיה עד ה- 30.6, מענק חלקי: 90% בחודש יולי, 80% בחודש אוגוסט, ו- 70% בחודש ספטמבר. מעין גסיסה איטית של המענק.

חמור לא פחות, ההטבה שהוחזרה (באופן חלקי, כאמור) לזקנים, ולכמה קבוצות נוספות (כמו נשים אחרי לידה ואנשים עם מוגבלות שנפלטו משוק העבודה), פגעה במובטלים האחרים. אם בהצעת החוק המקורית דובר על דמי אבטלה בגובה 90% מדמי האבטלה הרגילים (שעומדים מלכתחילה על 70% מהשכר של העובד לפני שפוטר) למובטלים בגיל 45-67, הרי שבעקבות התיקונים לטובת הזקנים, הנשים ההרות וכיו"ב – הורד גובה דמי האבטלה ל- 85%. המשחק, מסתבר, הוא "משחק סכום אפס". השחקנים: א.נשים במשבר.

הנה, בקצרה, כמה תובנות:

1. הצורך של אנשים רבים מעל גיל פרישה לעבוד נובע, במרבית המקרים, מקיצבת הזיקנה הנמוכה. זוהי הבעיה שצריך לטפל בה, ובאופן מעמיק. בין קווי היסוד של הממשלה החדשה ישנה הסכמה להגדיל את קצבת הבטחת ההכנסה של קשישים כך שתעמוד על 70% משכר המינימום (המינימום!). זו הסכמה מבישה. אבוי לנו אם זהו השינוי ש"ממשלת השינוי" תביא לנו. צריך להילחם על העלאה משמעותית בהרבה של קיצבת הזיקנה.

2. כדי להימנע מכל אותם "משחקי סכום אפס" וכדי להשיב לטענות "איך נממן?" יש לומר בקול ברור: צריך להעלות מיסים לשכבה המבוססת ביותר בישראל; לרבות הטלת "מס עושר", ולו באופן חד פעמי. המעמד הגבוה והמגא-עשירים נפגעו באופן מינימלי, אם בכלל, בתקופת משבר הקורונה בישראל. לא יתכן שהשירותים הציבוריים, שמשרתים בעיקר את המעמד הנמוך ומעמד הביניים, יצומצמו עוד יותר. בתחומי חיים שונים יהיה צורך אף להגדיל את ההשקעות הציבוריות. פורום קהלת לא יאהב את זה כנראה, אבל גם גופים ממסדיים כמו בנק ישראל הביעו דעתם בדבר הצורך האקוטי להעלות מיסים בתקופה זו בישראל. יש להילחם על כך.

3. יש לקחת הצהרות של פוליטיקאים בעירבון מוגבל, ולהזכיר להם.ן: מדיניות נמדדת במעשים, לא בדיבורים.