כשעוברים מעולם הרעיונות לעולם הכלכלה הפוליטית, מגלים שמגפת הקורונה הביאה לשינוי דרסטי יותר. היא החזירה את העקרונות ואת דרכי הפעולה של מדינת הרווחה אל קידמת הבמה, גם במדינות – כמו ישראל – שהתרחקו מעקרונות אלה ודבקו באידיאולוגיה ניאו-ליברלית. השוק החופשי התגלה כחסר יכולת מספקת להתמודד עם המשבר, וכל ממשלות העולם פעלו (מי יותר ומי פחות) להגדלת ההוצאה הציבורית – בדרך של תמיכות ומענקים, הלוואות, מתן בטוחות פיננסיות, הרחבת שירותים וכיוצא באלה – למען הגנה על אזרחי ואזרחיות המדינה מפגיעה בריאותית ומקריסה כלכלית. כך גם בישראל.

עתה, כאשר האוכלוסייה מתחילה להתחסן ואנחנו מעזים לדמיין עולם ללא קורונה, עולה השאלה לגבי המדיניות שתאומץ ביום שאחרי. אף כי ישנם חילוקי דעות ביחס לשיעור הגירעון הרצוי – האם הוא צריך לחזור ולעמוד על זה שהיה ערב המשבר או שיש לשאוף לשיעור גירעון גבוה יותר, אין מחלוקת בדבר הצורך להקטין את הגירעון לאחר שהמגפה תחלוף מחיינו. ו"ביום שאחרי", נראה שיהיה עלינו לבחור בין אותן שתי אפשרויות מוכרות (או תמהיל שלהן): העלאת מסים או צמצום בשירותים ממשלתיים.

יש הטוענים שמשברים יוצרים גם הזדמנויות. מבחינת חסידי מדינת הרווחה, ההזדמנות היא לשכנע בדבר סדר יום חברתי-כלכלי חדש, כזה שאינו חוזר למצב שלפני הקורונה. ישראל היא אחת מהמדינות המפותחות שבהן שיעור האי-שוויון בין אזרחיה הוא מהגבוהים בעולם, כפי שעולה מהדו"חות השנתיים שמפרסם ארגון ה-OECD ביחס למדינות החברות בו. מדו"חות המוסד לביטוח לאומי עולה שמשבר הקורונה, אף לאחר ההטבות, הגדיל את שיעור העוני במדינה. בהעדר דו"חות רשמיים, שכוללים נתונים ביחס לרווחי הון של אזרחי המדינה (לצד הכנסות מתעסוקה), קשה להעריך את התמונה המלאה ביחס לצמצום או להתרחבות הפערים כתוצאה מהמשבר, אבל אין זה מופרך להניח – נוכח מצב שוקי ההון והנדל"ן – שהכנסות הוניות אף העמיקו את הפערים בזמן משבר הקורונה. על כן, חזרה ליעד הגירעון מתקופת טרום הקורונה עלולה לשעתק ואף להעמיק את הפערים הכלכליים החריפים ממילא, עוד מהתקופה שלפני פרוץ המשבר, בין שכבות האוכלוסייה בישראל. כך גם הקטנת הגירעון באמצעות צמצום השירותים החברתיים ופעירת חורים ברשת הביטחון של מדינת הרווחה.

זה הזמן לפעול כנגד תרחיש זה. אם אלה שצדק חברתי חשוב בעיניהם יחרישו כעת, "הטייס האוטומטי" עלול להחזיר אותנו לאותו נתיב, של מדינה ניאו-ליברלית עם פערים כלכליים-חברתיים שהולכים וגדלים. יש לנהל דיון נוקב כבר כעת, לפני שיהיה מאוחר מדי, על יעד הגירעון ועל רמת ההוצאה הציבורית ביום שאחרי חיסון האוכלוסייה. נדרשת הכרעה האם פנינו למיסוי פרוגרסיבי והעלאת הנטל על העשירים ביותר בחברה לצד הרחבת השירותים הממשלתיים לשכבות המוחלשות, או קיצוץ בשירותים ציבוריים, שיגדיל את הפערים ויביא עוד ועוד אזרחים למצבים של עוני או קירבת עוני.

משבר הקורונה לימד אותנו שיש יעדים שהשוק החופשי אינו יכול להשיג ללא התערבות מדינתית. הוא גם שיקף שלא רק שלא היה עודף בישראל, אלא חסר של ממש בתקצוב מערכות ציבוריות (כמו מערכת הבריאות ומערכת החינוך). על אזרחי ואזרחיות המדינה – המעמד הנמוך, מעמד הביניים וחבריהם מהמעמד הגבוה – לדרוש לחשב מסלול מחדש. כי לפני המשבר לא הכל היה טוב.

// פורסם במקור בעיתון גלובס