לכאורה, תמונת האי־שוויון המצטיירת מן השיח הציבורי בישראל היא די ברורה ודי מוסכמת: בקווים גסים, האשכנזים למעלה, המזרחים מתחתם והערבים מתחת למזרחים. איך זה קרה? דומה שבשיח הציבורי, גם זה לכאורה די ברור ודי מוסכם: תרבות, כמובן.

"המזרחים ועוד יותר מכך הערבים מתקשים לתפקד בישראל המודרנית כי הם באו מארצות נחשלות בעלות תרבויות לא מודרניות". ניתוחים מבוססי תרבות רווחו עד לא מכבר גם בשיח האקדמי. אחד הניסוחים החריפים ביותר של תשובה שכזאת ניתן בשנות ה-1960 על ידי הסוציולוגית רבקה בר יוסף, שכתבה כי עולי ארצות ערב צריכים לעבור דה־סוציאליזציה, דהיינו, מחיקה של תרבותם המזרחית־ערבית ורה־סוציאליזציה, דהיינו החלפתה בתרבות המערבית-אירופית. הסברים מבוססי הבדלים ציביליזציוניים דומים הציע לפניה איש החינוך קרל פרנקנשטיין. ואם הדברים חלים על יהודים יוצאי ארצות ערב, בוודאי שהם חלים גם על הערבים עצמם, כולל הפלסטינים.

רבים ובתוכם הח”מ הצענו הסברים אחרים. בספרי "לא נחשלים אלא מנוחשלים" ובעבודות נוספות ניסיתי לבחון בעין ביקורתית את הטענות הללו והצעתי הסבר חלופי, המדגיש תהליכים מקומיים – בישראל – של ניחשול. מזרחים לא הגיעו לישראל כמזרחים אלא כיהודים "בני עדות המזרח" ומה שהפך אותם למזרחים הוא העובדה שרובם ככולם, מי יותר ומי פחות, חוו בישראל תהליכים דומים של ניחשול ובהם פריפריאליזציה, פרולטריזציה והסללה.

הפלסטינים, שב-1948 היו עדיין רוב באוכלוסיית הארץ, הפסידו במלחמה את ארצם ואת הונם העיקרי – הקרקעות. רובם הוברחו או ברחו והפכו לפליטים חסרי כל; רבים באו תחת שלטון צבאי ישראלי ב-1967. אלה שנשארו בתחומי ישראל – "ערביי 1948" – הפכו למיעוט מדוכא ועני.

זהו המפץ הגדול של האי־שוויון בישראל. ללא הבנה של אירועים היסטוריים אלה קשה להבין את הבנייתה המהירה של היררכיה מעמדית אשר בצורה זו או אחרת ניכרת היטב עד עצם היום הזה.

מה קרה מאז?

בהינתן העובדה שסוגיית האי־שוויון ניצבת במרכז הזירה הפוליטית־כלכלית לפחות מאז עמדו הוגים ופעילים על השלכותיה החברתיות הבעייתיות של המהפכה התעשייתית, מוזר הדבר שעדיין אין לנו דרך מוסכמת לענות על שתי השאלות העיקריות בסוגיית השוויון: “שווים במה” ו”שווים למי”. בדרך כלל משווים שכר אישי ו/או הכנסה של משק בית, בעיקר משכר, השוואה מותירה את העשירים ו/או את עושרם מחוץ להשוואה, שכן אצל עשירים, נתוני שכר הם לא בהכרח הנתונים המשמעותיים ביותר. ובאשר ל”שווים למי”, גם כאן העשירים נותרים לרוב מחוץ למדגם של סקרי ההכנסות של הלמ”ס, בגלל בעיות של ייצוג.

יוצא כי הנתונים המשמשים למדידת האי־שוייון – למשל, מדד הג’יני – אינם כוללים את האזרחים “השווים” ביותר.

אצל אנשים אלה, תלוש השכר שלהם – אם הם בכלל מקבלים תלוש – הוא פריט המידע הפחות מעניין. מדובר במעסיקים הגדולים ביותר, בעלי התאגידים הגדולים, היזמים הטכנולוגיים הגדולים, המשקיעים הפיננסיים הגדולים, מקבלי הזכיונות המדינתיים הגדולים, הסטארט־אפיסטים, הקבלנים, היבואנים. אלה האנשים המעצבים את המשק ובעקבות זאת את האי־שוויון. הם הקובעים את רמת התעסוקה, את מדיניות השכר, את מחירי המצרכים.

שכבה חברתית זו, שאפשר להעניק לה שם זמני של “טייקונים על־מדינתיים”, הם “ההמצאה” החשובה ביותר – עד כה – של המאה ה־ 21 . הם החידוש הגדול של השיח הציבורי בסוגיית השוויון/אי־שוויון.