לפני זמן קצר פרסמה לשכתו של שר האוצר ליברמן הודעה בדבר "מדיניות החל"ת" לאחר ה- 30 ליוני. במועד זה, כידוע, יפקעו ההסדרים שחוקקו בתקופת הקורונה בנוגע לדמי אבטלה וגמלאות נוספות לעובדים שפוטרו או הוצאו לחל"ת. אף כי מההודעה ומתזכיר החוק שפורסם לצידה עולה, שתקופת הזכאות לדמי אבטלה תוארך ביחס למובטלים מעל גיל 45, הרי שהלכה למעשה הוראה זו אינה רלוונטית למובטלים שהיו בזמן פיטוריהם, או הגיעו כיום, לגיל פרישה (דהיינו, בני 67 ומעלה). עבור עובדים אלה, שאינם זכאים לפי החוק לדמי אבטלה, נחקק בתקופת הקורונה הסדר ייחודי בדמות "מענק הסתגלות" בגובה של עד 4,000 ₪ לחודש. מענק זה, כך עולה מתזכיר החוק, לא יוארך אחרי ה- 30.6. כפי שנבקש להראות כאן, מדובר בפגיעה אנושה ולא מוצדקת בבני ובנות קבוצה זו.

אזרחי המדינה שעברו את גיל הפרישה זכאים, ככלל, לשני סוגי תשלומים: גימלת זיקנה ותשלומי פנסיה. סכומי כסף אלה אמורים לכאורה לשחררם מהצורך להמשיך ולעבוד, ובד בבד להעניק צידוק מסוים לפררוגטיבה של מעסיקים לפטר עובדים מבוגרים חרף האיסור העקרוני על הפליה מחמת גיל. ואולם, קיצבת הזיקנה בישראל עומדת על סכום מזערי הנמוך מ2,500 ש"ח לחודש בממוצע, ואילו גובה הפנסיה החודשית תלוי בסכום שהעובד צבר במהלך שנות עבודתו בקרן הפנסיה שלו (דהיינו, בגובה שכר עבודתו ובמשך העבודה), כאשר לפני 2008 לא הונהגה בישראל כלל חובת הפרשות לפנסיה. גם גימלת השלמת ההכנסה, שעשויה להתווסף לסכומים אלה במקרים מסויימים, לא היטיבה בצורה משמעותית את מצבם של המבוגרים בישראל. כפי שדיווח ארגון ה- OECD, בשנת 2018 כחמישית מהאזרחים בני/ת 66 ומעלה בישראל היו עניים. ישראל דורגה רביעית מבין כלל מדינות הארגון ביחס לשיעור העוני של בני/ות קבוצת גיל זו.

רשת הביטחון הסוציאלי המחוררת הזו, שישראל מציעה לתושביה המבוגרים, דחפה עד לפני משבר הקורונה רבבות עובדים מבוגרים להמשיך ולעבוד גם לאחר הגיעם לגיל פרישה. דו"ח שפרסם מרכז אדוה לאחרונה מצביע על כך שבישראל אחוז העובדים המבוגרים היה (לפני המשבר) גבוה במיוחד בהשוואה למדינות אירופה, ובהתאמה – חלקה של העבודה מכלל ההכנסות של משקי הבית המבוגרים (שעמד על כחמישית) היה בישראל הגבוה ביותר מבין כלל המדינות האירופאיות שנחקרו. רבים מאותם עובדים מבוגרים היו, עד לפרוץ המשבר, כאלה שהגיעו לגיל הפרישה ללא פנסיה מספקת, ובהם ייצוג יתר ליוצאי אתיופיה ויוצאי ברית-המועצות לשעבר. עבור אלו, הישארות בשוק העבודה לא היתה בחירה, אלא מנגנון הישרדות.

עם פרוץ משבר הקורונה, רבים מאותם עובדים מבוגרים פוטרו או הוצאו לחל"ת. נוכח החשש הברור להתדרדרות רבים מקרבם לעוני מחפיר, ונוכח העובדה שחוק הביטוח הלאומי מעניק ברגיל דמי אבטלה רק לעובדים מתחת לגיל פרישה, השכילה הממשלה הקודמת לקדם תיקון חקיקה, שאיפשר – כהוראת שעה – לעובדים אלה לקבל מענק ייחודי, בגובה של עד 4000 ₪ לחודש (בהתאם לגובה הפנסיה של העובד). עוד קבעה הוראת שעה זו, שעובדים אלה יוכלו לקבל את המענק לצד גימלת הזיקנה, דהיינו בוטל האיסור על "כפל קיצבאות". בזכות החלטות אלה, ניתן לשער, חלק נכבד מאותם אזרחים מבוגרים הצליח להמשיך ולחיות בכבוד, גם אם עדיין בצינעה.

ב- 30 ליוני עומדת לפקוע הוראת השעה. נכון להיום, אין כל אינדיקציה שהעובדים לאחר גיל פרישה חזרו לעבוד במקומות העבודה (לשעבר) שלהם, והנחת העבודה של כלל המומחים בתחום היא, שהרוב המכריע מביניהם לא יוכל להיקלט מחדש בשוק העבודה כלל ועיקר. לאור התלות הגבוהה של אזרחים אלה בעבודה כמקור הכנסה הכרחי, וכל עוד לא מעדכנים את הגובה המחפיר של גימלת הזיקנה בישראל, המינימום הנדרש הוא הארכה נוספת של הוראת השעה ביחס לקבוצה זו. והנה, מתזכיר החוק שפירסם משרד האוצר לפני זמן קצר עולה, שהקבוצה הזו נזנחה לחלוטין. ליברמן זכר לציין את הקושי המיוחד של בני 45 ומעלה להשתלב בשוק העבודה, (שמספר מקומות העבודה הפנויים בו עדיין קטן באופן משמעותי מספר המובטלים), ומתכוון להאריך את זכאותם לדמי אבטלה, ואף לאפשר להם קבלת "כפל קצבאות" (וטוב שכך). אך במקביל הוא בחר להתעלם לגמרי מהעובדים (לשעבר) המבוגרים במיוחד: אלה שנאלצו להמשיך ולעבוד גם אחרי גיל הפרישה.

למרות תחושת האופוריה שמשבר הקורונה כביכול מאחורינו, הפגיעה בסקטורים תעסוקתיים שונים, באיזורים גיאוגרפיים ספציפיים, ובקבוצות עובדים מסויימות – בהן גם קבוצת העובדים לאחר גיל פרישה – עודנה אנושה. לכל הפחות ביחס לסקטורים, לאיזורים ולקבוצות אלה, חשוב להמשיך ולהציע תמיכה מדינתית, פן יתווספו עוד ועוד אזרחים למעגל העוני בישראל. נותרו לממשלה ולכנסת ימים ספורים לעשות את הדבר הנכון.

// איור: freepik. הכתבה בתמונה מכלכליסט.