כלכלה תלת-ראשית, טלאי על טלאי במקום מדיניות

תוכנית המענקים עליה הכריז ראש הממשלה היא הבלחה חד פעמית של חסד שלטוני, מבלי שהיא תשתלב באסטרטגיה ממשלתית ברורה. זוהי תוצאה של כלכלה תלת-ראשית: טלאי על טלאי במקום מדיניות

בימים כתיקונם, המשק הישראלי מנוהל, ברמת המאקרו, על ידי גורם אחד – הממשלה. הממשלה קובעת יעדים, משרד האוצר מכין תקציב בהתאם ובנק ישראל דואג לאיתנות המטבע. כיום, למרבה הצער, המשק מתנהל על ידי שלושה גורמים, כלהלן:

בנק ישראל הכריז על רכישת אג"חים של התאגידים הגדולים, במטרה להעצים אותם בתקופת המשבר, ועל הלוואות לבנקים שיעניקו אשראי לעסקים בינוניים.
משרד האוצר נדרש להכין תקציב מדינה בתנאים בלתי אפשריים, שכן הממשלה עדיין לא החליטה אם התקציב יהיה חד-שנתי או דו-שנתי;
ראש הממשלה, המכריז על חבילות סיוע כספי בלא תיאום עם משרד האוצר ובלא דיון מקדים עם בנק ישראל; למעשה, בחלק מהמקרים, ראש הממשלה עושה זאת חרף התנגדותם של שני גופים אלה, שעמם הוא אמור לשתף פעולה.

סכומי הסיוע השונים מוצגים כל אחד בנפרד, בלא לפרסם מה מקור הכספים וכיצד הם משתלבים בתקציב המדינה הכולל. אל אלו נוסף חוק ההסדרים – שורה של הצעות לתיקוני חקיקה בתחומי הבריאות, החינוך, התעסוקה, התשתיות וכו׳, שנראה שנכתבו בעולם ללא קורונה.

התנהלות תלת-ראשית זאת מערערת את אמינות צעדי הממשלה בתחום הבריאותי והכלכלי כאחד, מסייעת לתופעות של אי ציות, התעלמות מן האזהרות מפני התקהלות, אי עטיית מסכה ו"הרמת ידיים" של המשטרה.

לא זו בלבד, בהיעדר תכנית כלכלית אחת ויד מבצעת אחת, החלטות לגבי סגר ולגבי סיוע מתקבלות לעתים קרובות ללא מידע אמין ובמקרים רבים, כתוצאה של לחצים של גורם כלכלי זה או אחר.

דוגמא טובה להשלכות של התנהלות תלת-ראשית היא תכנית הסיוע עליה הכריז ראש הממשלה בשבוע שעבר, בעלות של 6 מיליארד ש"ח ((750 ש"ח לרווק, 2500-3000 למשפחה) כאשר הסכום מועבר ישירות לחשבון הבנק על ידי המוסד לביטוח לאומי. התכנית הוכרזה ללא דיון קודם של שרי הממשלה, משרד האוצר או בנק ישראל. מדובר בצעד שכלכלנים מגדירים "כסף ממטוס".

אנחנו כאן במרכז אדוה המלצנו גם כן לבחון את הרעיון בתחילת משבר הקורונה, בנימוק שיש בו הן הכרה של הממשלה במחוייבותה לקיום היום-יומי של האזרחים והן סיוע להנעה מחדש של גלגלי הכלכלה. אז מהי הבעיה?

כדי שתכנית כזו תהיה טובה ויעילה, כדי שהיא תסייע לאזרחים ותסייע להניע את הכלכלה היא הייתה צריכה להגיע מיד עם פרוץ המשבר, להיות מיושמת במהירות, ולהבטיח מענק מספק, שנותן תחושת ביטחון. סכום כסף שהיה מגיע לחשבון הבנק תוך ימים ספורים מפרוץ המשבר, שווה לשכר מינימום ולתקופה של שלושה חודשים, כפי שהצענו אנחנו, היה מעניק לאוכלוסייה תחושה שהמדינה תספק להם חגורת ביטחון כלכלית. תחושת הביטחון הייתה מחזקת את האמון של האזרחים בצעדי השלטון ומאפשרת להם להמשיך ולצרוך מוצרים ושירותים שיניעו את המשק. כיום, כאשר הציבור הרחב ובמיוחד המובטלים ובעלי העסקים הקטנים למודי הבטחות-שווא, זהו מעשה פופוליסטי שכל תכליתו מניעת הפגנות מחאה.

ההתנגדות העיקרית המועלית על ידי כלכלנים ופוליטיקאים מתבססת על הטענה כי התכנית אינה מבחינה בין מי שזקוקים לסיוע ובין מי שאינם זקוקים לו. זו טענה שלא במקומה, שכן התכנית יכולה לסייע רק אם תבוצע במהירות, ולא תהיה תלויה בבדיקה ביורוקרטית של זכאות, שעלולה להתמשך על פני שבועות. מי שאינו נזקק לסיוע יכול לתרום את הסכום למטרות ראויות. מן הראוי שהמדינה תעודד זאת.

במציאות של "כלכלה תלת-ראשית" הסיכוי לאשר במהירות תכנית כזו קטן. יתרה מכך, מדובר בהבלחה חד פעמית של חסד שלטוני, מבלי שהיא תשתלב באסטרטגיה ממשלתית ברורה של סיוע ממוקד לנפגעי הקורונה ושל הנעת גלגלי המשק מחדש.