הרפורמה בחוק לעידוד השקעות הון משנת 2005 ויצירתו של "המסלול הירוק" לקבלת הטבות במס מתוקף החוק הביאו לגידול חד בהיקפי ההטבות ולריכוזן בידי מספר מצומצם של תאגידים עסקיים.

הטבות אלו ניתנות ללא תכנון מוקדם של המדינה, ומבלי שנערך תהליך קבלת החלטות פרטני לגבי כדאיות הענקת ההטבות לכל מפעל ומפעל ולגבי היעדים והמטרות שבהענקת הטבות אלו. הרפורמה של 2011 הוסיפה כשל נוסף: הענקת ההטבות ללא תלות בביצוע השקעה, אלא רק על-פי קריטריון הייצוא.

התוצאה היא שהחוק לעידוד השקעות הון במתכונתו הנוכחית אינו מעודד בפועל השקעות בתעשייה המקומית, אלא מהווה חוק שמסדיר הטבות במס לחברות ייצוא, כאשר מרביתן מנותבות למספר מצומצם של תאגידי ענק, במסגרת של מדיניות שהינה בבחינת "מרוץ לתחתית". בכך למעשה החוק האמור אינו מהווה "חוק לעידוד השקעות" כי אם יותר בבחינת "חוק לעידוד הון", בהיותו חוק הקובע שיעורי מס חברות דיפרנציאליים, שלפיו מפעלי התעשייה החזקים משלמים מס חברות נמוך מזה אותו משלמים יתר מפעלי התעשייה ושאר המגזר העסקי בישראל.

מדיניות עידוד השקעות מתוקנת צריכה להשיב לידיה של המדינה את הסמכות להעניק תמריצי עידוד לפי שיקול דעת ובתכנון מראש, וזאת כאמצעי להגשמת מטרות ברורות ומוגדרות ובהן יצירת מקומות עבודה בשכר גבוה ובעיקר באזורי הפריפריה. תמריצים אלו צריכים לכלול הן הטבות במס והן מענקים ישירים, וזאת בהתאם לצרכי המפעלים, ולהינתן באופן מיוחד למפעלים קטנים ובינוניים. מדיניות זו צריכה להתבסס על ארבעה עקרונות יסוד, והם: תכנון ושליטה; הגבלה; בקרה; ושקיפות.