ישראל – תמונת מצב חברתית 2017: נס כלכלי שהוא נחלתו של מיעוט

נס כלכלי שהוא נחלתו של מיעוט. כך לפי הדו"ח השנתי של מרכז אדוה, תמונת מצב חברתית 2017. הדו"ח עוסק בתחומים: עבודה ושכר, חינוך והשכלה גבוהה, דיור, בריאות, רווחה ופנסיה ועוד

Facebooktwittermail

ראש הממשלה בנימין נתניהו מתגאה במה שהוא מכנה "הנס הכלכלי של ישראל". פרופ' אבי שמחון, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, אומר כי "הגיע הזמן להתרגל לזה שמצבו של המשק הישראלי טוב".

המשק הישראלי אכן צומח; ההכנסה של משקי הבית נמצאת בעליה. תחולת העוני קטנה במעט. האי שוויון הכלכלי, על פי מדד ג'יני, ירד מעט. מספר הלומדים במוסדות להשכלה גבוה מאי פעם בעבר.

ראש הממשלה רואה בכל אלה תוצאה ישירה של המדיניות הניאו-ליברלית שהוא מוביל, הן כשר אוצר בשנים 2005-2003 והן כראש ממשלה מאז 2009. "אנחנו הגבלנו את ההוצאות הממשלתיות, הפחתנו מסים, ביצענו רפורמה ברווחה ובפנסיה… הפרטנו חברות ממשלתיות ויצרנו שוקי הון חדשים… רשמנו 14 שנים של צמיחה … תוך הורדת היחס בין החוב לתוצר מכ-100% ל-62%."

הממשלה מתהדרת בצמיחה של השנים האחרונות כתוצאה של המדיניות המקרו-כלכלית שלה עצמה, אולם חשוב לציין כי ברקע עומדת גם הרגיעה היחסית בהתנגדות הפלסטינית האלימה לשליטה הישראלית המתמשכת, התנגדות שבמקרים רבים בעבר פגעה בפעילות הכלכלית בתוך ישראל.

ובאשר לנתונים שמציגה הממשלה – אפשר כמובן לקרוא אותם אחרת: המשק אכן צומח, אך הצמיחה של השנים האחרונות נבעה במידה רבה מגידול בצריכה הפרטית – מכוניות, למשל – שהתאפשר בין השאר הודות לאשראי בריבית נמוכה,  תוצאה של המשבר הפיננסי הגדול של 2008. סביר להניח כי חלק ניכר של הצריכה הפרטית החדשה נבעה מביקושים של העשירונים הגבוהים והובילה לשדרוג רמת החיים שלהם.

מנקודת הראות של משקי הבית בעשירונים הנמוכים, התוצר החיובי העיקרי של הצריכה הפרטית המוגברת היה משרות פנויות בענפי שירותים נמוכי שכר כדוגמת מכירות, מלצרות, נציגי מכירות, מטפלים סיעודיים, מאבטחים וכיו"ב. מספר המפרנסים במשקי בית אלה גדל וכתוצאה מכך גדלה גם ההכנסה שלהם.

אלא שפירמידת ההכנסות לא השתנתה מהותית. תחולת העוני אמנם קטנה במעט, אך שיעור העוני בקרב עובדים ועובדות גדל. לא רק זאת, תחולת העוני היא עדיין מן הגבוהות במערב.  מדד הג'יני אכן ירד לאחר שנים של נסיקה, אך גם הוא עדיין מן הגבוהים במערב.

הממשלה מתגאה בנסיגתה מיזמות ומעורבות בפיתוח כלכלי ומאמינה שהמגזר העסקי לבדו יעשה זאת. אלא שמגזר זה ובראשו ענף ההיי-טק (שצמח הוא-עצמו הודות להשקעות מאסיביות של הממשלה) אינו מספק את הסחורה. ספק אם מגזר זה ראוי לתואר שניתן לו, "הקטר המוביל של המשק". יעידו על כך דברי רשות החדשנות במשרד הכלכלה: "בעשורים האחרונים ישראל הפכה למוקד חדשנות גלובלי, אך חלקת ההיי-טק המשגשגת אינה פורצת את גבולותיה ומרבית ענפי המשק אינם נהנים מפירותיה". ועל כך ניתן להוסיף כי אין לצפות שמגזר ההיי-טק עצמו יחולל את השינוי, בעיקר משום שהתאגידים הרב-לאומיים, שכ-300 מהם הקימו מרכזי מחקר ופיתוח בישראל, עניינם העיקרי הוא "חליבת" היכולות של ישראלים בתחומים אלה, והם מסתפקים בהחלט בהיצע כוח האדם המשכיל הקיים ואין להם כל דחף לחרוג מגבולות "אומת הסטארט אפ" שבתל אביב והסביבה ולצרף לרכבת ההיי-טק קרונות נוספים.

הממשלה, כאמור, מתגאה בקיצוץ הוצאותיה. מדיניות המיסוי מיטיבה מאוד עם קבוצות ההון הגדולות ועם בעלי השכר הגבוה אך מותירה בקופת האוצר פחות משאבים לפיתוח כלכלי של אזורי הפריפריה, לשדרוג מערכות החינוך וההשכלה הגבוהה ולשמירה על רשת ביטחון סוציאלי ראויה לשמה. ההוצאה האזרחית של ישראל היא הנמוכה ביותר בקרב הארצות החברות בארגון ה-OECD. החוב הממשלתי אכן קטן ותשלומי הריבית של הממשלה אכן קטנו – אך זאת במחיר של הוצאה חברתית נמוכה, שפירושה תשלומים פרטיים גבוהים עבור שירותים שאמורים להיות ציבוריים והעמקת פערים בין מי שיכולים לשלם ומי שאינם יכולים.

הנתון המדאיג ביותר בהקשר זה הוא, שהגידול שנרשם בשני העשורים האחרונים במספר הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה אכן ראוי לציון, אולם לדברי המועצה להשכלה גבוהה, "בשנים האחרונות אנו עדים למיצוי שכבת הגיל הפונה ללימודי תואר ראשון". המועצה להשכלה גבוהה מעריכה כי "מגמות אלה צפויות להימשך אף בשנים הקרובות".

"להתרגל לזה שמצבו של המשק הישראלי טוב", כדברי היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, פירושו להתרגל למשק שצמיחתו בלתי מאוזנת, המובל על ידי מיעוט ומניב פירות נדיבים למיעוט. "להתרגל לזה" פירושו להתרגל לכך שחלק גדול מן המשק והחברה בישראל נותרים מאחור.

 

להלן כמה מן הנתונים הבולטים המופיעים בדו"ח:

צמיחה
המשק אכן צמח, אך זו צמיחה שהתבססה במידה רבה על גידול בצריכה הפרטית – ייבוא מכוניות, למשל – שסביר להניח כי הוא שיקף ביקושים של העשירונים הגבוהים והוביל לשדרוג רמת החיים שלהם. הצד השני של הדברים הוא התרחבות התעסוקה בענפים המשרתים, לרוב בשכר נמוך, את הצריכה הגוברת של העשירונים הגבוהים כדוגמת מכירות, מלצרות, נציגי מכירות, מאבטחים וכיו"ב.

"שייצאו לעבוד" – אז יצאו
בהיותו שר אוצר ניצח בנימין נתניהו על קיצוצים נרחבים במערך הביטחון הסוציאלי, תחת הסיסמא "שייצאו לעבוד". צעד זה, בתוספת תכניות שונות לעידוד התעסוקה, דחף רבים לשוק העבודה. בין השנים 2016-2000 גדל מספר המפרנסים בעשירון התחתון ב-58%, בעשירון השני ב-73%, בעשירון השלישי ב-45% ובעשירון הרביעי ב-35%.

מנקודת הראות של המפרנסים החדשים, יש מן החיוב בהישארות בשוק העבודה, שכן התפרנסות מעבודה נתפסת כראויה יותר מהתפרנסות מקצבאות. אך תוספת המפרנסים, הגם שהיא העלתה במעט את ההכנסה של משקי הבית, לא היה בה כדי לשנות באופן מהותי את סולם ההכנסות. רבים מן המפרנסים החדשים נקלטו בענפים ובעיסוקים נמוכי שכר ו/או במשרות חלקיות. בחלק מהמקרים מדובר במחיר חברתי כבד, כדוגמת נשים וגברים שהועסקו רוב חייהם במקצועות שוחקים.

העשירון העליון הרוויח פי 12 מהעשירון התחתון; המאון העליון – פי 23
מאז 2012 גדלה ההכנסה הכספית ברוטו של משקי בית בכל העשירונים בשיעורים שבין 10% ל-17%. עם זאת, פערי ההכנסה נותרו גבוהים: ב-2016, ההכנסה החודשית הממוצעת ברוטו של משק בית בעשירון העליון עמדה על 58,846 ₪, פי 12 מן ההכנסה המקבילה של העשירון התחתון, שעמדה על 4,898 ₪.

הדיון באי שוויון בהכנסות מתמקד בדרך כלל בפערים בין העשירונים השונים, אולם פערים גבוהים במיוחד קיימים בתוך העשירון העליון. בשנת 2016, ההכנסה הממוצעת של המאון העליון של משקי הבית – 113,621 ₪ – הייתה גבוהה פי 2.2 מן ההכנסה הממוצעת של תשעת המאונים הנותרים של העשירון העליון ופי 23 מזו של העשירון התחתון. המאון העליון מתנתק מכלכלת ה-99%.

אמור לי מה שכרך אומר לך מה מוצאך
השיפור בשכר שנרשם לאחרונה ניכר אצל נשים יותר מאשר אצל גברים. בין 2000 ל-2015 גדל שיעור הנשים שמשתכרות מעל לשכר הממוצע מ-18.6% ל25.9%, בעוד שאצל הגברים העלייה היתה מ-37.7% ל-43.9%.

ב-2016, בראש סולם השכר ניצבו גברים אשכנזים דור ראשון שעלו עד 1989, עם שכר ממוצע של 17,640 ₪; אחריהם גברים אשכנזים דור שני, עם 15,099 ₪; גברים מזרחים דור שני, עם 14,406 ₪; גברים מזרחים דור ראשון שעלו עד 1989, עם 12,761 ₪; גברים אשכנזים שעלו לאחר 1990, עם 12,005 ₪; ונשים אשכנזיות דור ראשון שעלו עד 1989, עם 11,037 ₪.

צמצום משמעותי ביותר נרשם בפער בין גברים אשכנזים ומזרחים דור שני: ב-2016, השכר של גברים אשכנזים דור שני עמד על 15,099 ₪, 55% מעל לממוצע, בהשוואה לשכר של גברים מזרחים, שעמד על 14,406 ₪ – 48% מעל לממוצע. נשים אשכנזיות דור שני השתכרו בממוצע 9,017 ₪, 93% מן הממוצע, בהשוואה ל-8,640 ₪, 89% מן הממוצע, אצל מקבילותיהן המזרחיות.

שכרם של הערבים אזרחי ישראל היה נמוך מאוד, בהשוואה לזה של כלל השכירים/ות: ב-2016 הוא עמד על 51% מן הממוצע עבור נשים ועל 76% מן הממוצע עבור גברים.

שכר נמוך מעט יותר נרשם בקטגוריה של יהודים יוצאי אפריקה-אסיה דור ראשון שעלו אחרי 1990 –  רובם ככולם, יש להניח, יהודים יוצאי אתיופיה; ב-2016 עמד שכר הגברים הממוצע בקרבם על 7,233 ₪ – 74% מן הממוצע.

בתחתית סולם השכר עומדות נשים יוצאות אתיופיה (יהודיות ילידות אסיה-אפריקה שעלו אחרי 1990) ונשים ערביות, עם שכר ממוצע של 5,376 ₪ ו-5,004 ₪, בהתאמה.

השכלה אקדמית לא תמיד מחלצת מעוני
שיעורם של משקי בית ערביים, שבראשם בעלי 16 שנות לימוד ומעלה, מתוך כלל משקי הבית הערביים שמתחת לקו העוני, עלה מ-2.6% ב-2000 ל-7.3% ב-2015. אצל מקביליהם היהודים, השיעור עלה באותן שנים מ-14.5% ל-23.7%.

ויש כאלה המוותרים לעתים על אוכל
מצבם הכלכלי של ישראלים רבים קשה עד כדי כך שהם נאלצים לעתים לוותר על סיפוק הצורך האנושי הבסיסי ביותר – מזון. שיעור המוותרים על אוכל גדל ככל שרמת ההכנסה יורדת: ב-2013,  38.5% מבני 20 ומעלה ברמת הכנסה נמוכה דיווחו על ויתור על אוכל בשל קשיים כלכליים.

לעת פנסיה, הפערים מחריפים
ב-2016, ל-25% ממשקי הבית בישראל שהעומד/ת בראשם הוא/היא בן/ת  54-25, רובם הגדול בעשירונים הנמוכים, לא הייתה כלל הפרשה לחיסכון פנסיוני. באותה שנה, ההכנסה הממוצעת מפנסיה של העשירון העליון של משקי הבית שבראשם בני/ות 68 ומעלה, שעמדה על 14,823 ₪, היתה גבוהה פי 26 מזו של משקי בית בעשירון השלישי, שעמדה על 562 ₪. השוואה עם שני העשירונים הנמוכים יותר היא לא משמעותית, שכן ההכנסות שלהם מפנסיה היו זניחות.

רק כשליש מכל שנתון מגיעים להשכלה גבוהה
מי מגיע להשכלה גבוהה? רק כשליש מכל שנתון. אם נבחן את השנתון שסיים תיכון ב-2008, נמצא כי רק 79.2% מבני/ות השנתון (גילאי 17) באותה שנה למדו בכיתה י"ב במסלול המוביל לבחינות הבגרות. בתעודת בגרות זכו באותה שנה רק 44.4% מתוך שכבת הגיל. בקרב הזכאים, חלק החזיקו בתעודה שלא עמדה בדרישות הסף של המוסדות להשכלה גבוהה. התוצאה: שיעור הזכאים שיכלו להגיש מועמדות להשכלה גבוהה עמד על 38.5% מקבוצת הגיל. בסופו של דבר, רק 32.4% מגילאי 17 ב-2008 הגיעו עד 2016 – 8 שנים לאחר סיום התיכון – לאחד המוסדות להשכלה גבוהה בישראל: אחד מתוך שלושה, לערך.

הפערים הלימודיים בין שכבות חברתיות-כלכליות רחוקים מלהיסגר: בקרב תלמידים יהודים הנמנים עם האשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים, 1 עד 4, שיעור הממשיכים בלימודים אקדמיים, שהיה נמוך מאוד בשנת 2000 – 22.1%, נותר נמוך מאוד גם ב-2008 – 23.6%. זאת, בעוד שאצל תלמידים הנמנים עם האשכולות 10-8 עלה שיעור הלומדים מ-45.3% בשנת 2000 ל-53.1%       ב-2008 – שיפור של 17%. ארבעת אשכולות המעמד הבינוני רשמו שיפור של 14%.

רוב הישראלים לא יכולים לקנות דירה באזור ביקוש
עבור כ-60% מאוכלוסיית ישראל, רכישת דירה באזורי הביקוש מבלי שיעמוד לרשותם הון עצמי משפחתי משמעותי גוררת עמה פגיעה ברמת החיים, עקב ההוצאה הגבוהה על תשלומי המשכנתא.

"דירות פיננסיות" – דירות להשקעה – הן נחלתה של השכבה המבוססת. ב-2016, 29.1% ממשקי הבית בחמישון העליון החזיקו בבעלותם שתי דירות או יותר – בהשוואה ל-1.6% ממשקי הבית בחמישון התחתון, 2.5% בחמישון השני ו-6.8% בחמישון השלישי.

בריאות כעסקה פיננסית
הביטוחים המשלימים והפרטיים הפכו לעסק פיננסי אדיר ממדים: ההוצאה של משקי בית על ביטוחים משלימים, פרטיים ומהשתתפות עבור תרופות וטיפולים עמדה בשנת 2000 על 4.6 מיליארד ₪ (במחירי 2016); ב-2016 היא גדלה עד כדי 13 מיליארד ₪. ניתן לטעון כי מדובר במס נוסף על המס הקרוי דמי בריאות, שאותו גובה המוסד לביטוח לאומי (ב-2016 גבה המוסד סך של כ-21.9 מיליארד ש"ח דמי בריאות). בניגוד לדמי בריאות, שהם אוניברסליים, מס הביטוחים המשלימים מיטיב במיוחד עם השכבות המבוססות.

הממשלה אינה מאזנת את כוחות השוק
המדינה אינה מאזנת את תוצאות הצמיחה הבלתי מאוזנת. ב-2015 עמדה ההוצאה האזרחית (לא כולל ביטחון) של הממשלה על 30% תמ"ג. כידוע, בישראל יש הוצאה ביטחונית גבוהה, יחסית לארצות המערב, אך היקפה הקטן של ההוצאה האזרחית היא תוצר של מדיניות הצמצום התקציבי יותר מאשר של היקף ההוצאה הביטחונית, שדווקא הצטמצם, במונחי תמ"ג.

ההוצאה האזרחית כוללת, בין היתר, את ההוצאה הסוציאלית של הממשלה – הוצאות שנועדו לסייע למשקי בית ולפרטים בעת מצוקה, כדוגמת קצבאות, שירותים לתינוקות, קשישים ונכים והטבות מס. ב-2016 עמדה הוצאה זו בישראל על 16.1% מהתמ"ג, זאת לעומת הממוצע של ארצות ה-OECD, שעמד על 21.0%.

Facebooktwittermail