המסמך מציג את השלכות הקורונה על שמואל מבאר-שבע, דמות המבוססת על נתונים מחקריים וראיונות עם קשישים. המסמך נכתב כחלק מפרוייקט משותף של מרכז אדוה ו'צוותי המומחים של המשבר'
שמואל, גבר בן 76 המתגורר בבאר שבע הוא אלמן הגר בגפו בדירה בבעלותו בשכונה ב', שבה הוא ואשתו המנוחה גידלו את ארבעת ילדיהם. שניים מילדיו חיים בחוץ לארץ ושניים במרכז הארץ. יש לו עשרה נכדים, והוא קשור מאוד לשניים מהם המתגוררים במרכז.
שמואל הוא פנסיונר שעבד רוב חייו כפועל מקצועי במפעל בעיר. הכנסתו החודשית מורכבת מפנסיה של 3,000 ₪ וקצבת זקנה בסך 2,300 ₪. שמואל, חולה סכרת, נזהר מאוד בתפריט שלו – נמנע מפחמימות ומסוכרים כדי לא להחריף את המחלה.
שמואל הקפיד עד לפרוץ הקורונה, לעשות פעילות גופנית, בעיקר הליכות לבית הכנסת ולגינה הציבורית הנמצאת במרחק כ-800 מטר מביתו. הוא אף נהג לבצע בדיקות איזון סכרת מספר פעמים ביום, לפי הוראות רופא המשפחה שלו. גם בגינה ובמיוחד בבית הכנסת, נהג שמואל להיפגש עם בני גילו עמם הוא שוחח על ענייני היום. ילדיו שבארץ התקשרו אליו פעם בשבוע והוא עצמו יצר קשר עם שניים מנכדיו מדי פעם – או שהם התקשרו אליו. הילדים המתגוררים בחוץ לארץ התקשרו רק לעתים רחוקות. הבנים והנכדים שבארץ באו לבקרו פעם בשבועיים בערך. מדי פעם הוא גם נסע אליהם לשבת או לחגים. את מצרכיו ותרופותיו קנה שמואל בקניון שאליו הוא מגיע באוטובוס. הוא לא מחזיק מכונית.
מה קרה לשמואל במגפת הקורונה?
שמואל הבין היטב שהוא בקבוצת סיכון: "אני יודע היטב שבגיל שלי כשמאבדים כוחות ויכולות כמעט ואין סיכוי שנקבל אותם חזרה, ושמוטלת עלי האחריות הבלעדית לשמור על מה שיש לי". הידע הזה פגע בביטחון העצמי שלו והוא הפסיק לצאת מהבית. הוא לא הלך לבית הכנסת (שממילא היה סגור חלק מהזמן) ולא טייל לגינה ציבורית, ועל כן לא נפגש עם ידידים אלא רק מרחוק.
הילדים והנכדים המשיכו להתקשר אליו פעם בשבוע אבל לא באו לבקרו בתקופות הסגרים, ולמען האמת הוא עצמו פחד להידבק מנגיף הקורונה אם יבקרו. הוא חש בדידות קשה – וגם חש שהוא נזנח: "הרגשתי עמוק בפנים שאני נטוש, מפקירים אותי, פחדתי מאוד וכעסתי מאוד על כולם".
שמואל לא יכול היה לנסוע לסופרמרקט לקנות את המצרכים שהיה רגיל להם כי לא היו אוטובוסים, וכאשר התחבורה הציבורית התחדשה, הוא פחד לנסוע: "פחדתי שלא יהיה לי מה לאכול, או שחס וחלילה ייגמר מלאי התרופות שיש לי ולא אוכל להביא יותר מקופת חולים". בעקבות פניית ילדיו, החלו מתנדבים להביא לו תרופות ומצרכי מזון. המצרכים היו לעתים כאלה ששמואל לא היה רגיל להם והם כללו פחמימות רבות. חלה ירידה באיכות התזונה שלו. הוא הפסיק להקפיד על בדיקות איזון הסכרת.
שמואל עקב בטלוויזיה אחרי החדשות. כאשר הגיעו החיסונים, הוא הצליח לקבוע תורים והתחסן.
העיסוק העיקרי של שמואל היה צפייה בספורט, בסרטים ובחדשות בטלוויזיה: "שמתי לב בתקופות הסגר שאני מדבר אל עצמי רוב הזמן, פשוט לא היה עם מי לדבר, פחדתי שאני אשכח איך מדברים בכלל".
הכושר הגופני שלו ירד בגלל היעדר פעילות גופנית. הוא גם עלה במשקל. הפחד, חוסר הפעילות הגופנית והבדידות הנוראה פגעו בבריאותו הנפשית: "ישבתי המון מאחורי החלון והסתכלתי החוצה בעצב ובלחץ רב, הרגשתי שלאט לאט אני מתרוקן מבפנים, מאוד קשה ומאוד מפחיד, לא ידעתי שקשר אנושי הוא כל כך מצרך נחוץ וחיוני, לא ידעתי עד הקורונה שהילדים והנכדים הם כל כך חשובים לי".
מה קרה לשמואל בעקבות הקורונה?
הילדים והנכדים חידשו את הביקורים, אך הקשרים האישיים האלה לא הספיקו כדי לשפר באופן משמעותי את מצב רוחו הירוד, והביטחון העצמי שהיה לו לפני הקורונה לא חזר אליו: "עכשיו אני לא מצליח לחזור לעצמי, הנפש והגוף פגועים ואני לא מצליח לרפא אותם. הרגשתי מופקר ונטוש, תהיתי ושאלתי את עצמי רבות האם אני אחזור למה שהייתי?, האם אני אחזור לעצמי?,האם השאלות האלה מעניינות מי שהוא בכלל?".
שמואל חזר לפקוד את בית הכנסת ואת הגינה הציבורית ולשוחח עם בני גילו על הא ועל דא, אולם הפחד ותחושת הבדידות לא פסו ממנו. חלק ממכריו נפטרו במהלך שנת הקורונה ללא פרידה ראויה. הילדים ניסו לקבוע לו תור לשיחות עם פסיכולוג בשירות הציבורי אך לא הצליחו בגלל זמן ההמתנה הארוך.
שמואל חידש את נסיעותיו באוטובוס על מנת לקנות מצרכים ותרופות אבל הוא חש חרדות בנסיעות האלה. מחלת הסכרת שלו החמירה; הוא כבר לא מאוזן. הילדים של שמואל מעידים כי "אבא אינו אותו האדם שהיה לפני הקורונה".
לנתונים נוספים הורידו את המסמך המלא.
המלצות עיקריות של צוותי המומחים של המשבר:
- הגדלה מיידית של קצבת זקנה. הסכומים שניתנים לקשישים אינם מאפשרים קיום בכבוד ואינם מצליחים להוציא קשישים רבים ממעגל העוני.
- העלאת מספר התקנים לעובדים ועובדות סוציאליים המתמחים בעבודה עם קשישים.
- שיפור האוריינות הדיגיטלית – שמסייעת הן במצבי בדידות והן למיצוי זכויות.
