לאחרונה התבשרנו כי מהלך רב שנים של מנהל התכנון לניסוח ואישור תוכנית מתאר ארצית מאוחדת (תמ"א 1) הוסרה מסדר יומו של קבינט הדיור, זאת בעקבות לחץ של שר התחבורה הנכנס, בצלאל סמוטריץ', ושל משרד החקלאות שבראשו עדיין מכהן השר אורי אריאל.

אישור תוכנית המתאר הארצית, שמטרתה פישוט וייעול הליכי התכנון ומתן אפשרות לקידום תוכניות בתחומי הדיור, התשתיות והשטחים הפתוחים, סוכלה על-ידי שרי "האיחוד הלאומי" במחאה על כך שהתוכנית אינה כוללת את שטחי יהודה ושומרון. זאת על אף שחוק התכנון והבנייה הישראלי אינו חל בשטחים, שאינם חלק ממדינת ישראל הריבונית.

זוהי דוגמא אקטואלית לאופן שבו האידיאולוגיה לקידום החלת הריבונות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון והרחבת מפעל ההתנחלויות באות על חשבון קידום הרווחה של כלל האוכלוסייה הישראלית בתוך הקו הירוק. או במילים אחרות, זוהי דוגמא לאופן שבו 'סיפוח' דוחק 'פיתוח'.

דחיקת הפיתוח בידי הסיפוח בולטת במיוחד בהשוואה בין שני מפעלי ההתיישבות המרכזיים בהיסטוריה של ישראל, עיירות הפיתוח וההתנחלויות, המייצגות כל אחת סדר יום לאומי שונה בתכלית.

פרויקט עיירות הפיתוח ייצג סדר יום לאומי שעיקרו חיזוק וביסוס של המדינה לאחר הקמתה, תוך השקעה בקליטה וביישוב של מאות אלפי עולים. זאת תוך הבטחה, שאמנם לא מומשה באופן צודק והגון, ביצירת מקומות תעסוקה, באספקת פתרונות דיור ובשיפור רמת החיים של האוכלוסייה. מנגד, פרויקט ההתנחלויות מייצג סדר יום אחר שעיקרו הרחבת גבולות המדינה תוך מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית.

בעוד שבשנותיה הראשונות של המדינה ניצבו עיירות הפיתוח בתור הפרויקט הלאומי המרכזי, מאז מלחמת ששת הימים ב-1967, ועוד יותר מאז 1977, נזנחו אלו לשולי העניין הציבורי כאשר את מקומן החליפו ההתנחלויות.

גם כאשר ניצבו בסדר היום הלאומי, הכסף שהופנה לעיירות הפיתוח מעולם לא היה רב במיוחד. התשתיות היו דלות וכך גם השירותים המדינתיים. מפעל ההתנחלויות, מנגד, נהנה מאז הקמתו ועד היום מתקציבים ממשלתיים נדיבים. לאורך השנים קידמה המדינה בנייה למגורים בהתנחלויות וסייעה למתנחלים ברכישת דיור. המדינה מסבסדת גם בימינו את שירותי החינוך, הבריאות והרווחה בהתנחלויות בשיעורים גבוהים מאלה הנהוגים בתוך הקו הירוק. זאת בנוסף לעלויות הביטחוניות הנובעות מהשמירה על ההתנחלויות, סלילת הכבישים העוקפים, הקמת גדר ההפרדה ועוד. אילו עמדו תקציבים כאלה לרשות עיירות הפיתוח, אין ספק שמצבן היום היה שונה בתכלית.

סדרי העדיפויות של המדינה באים לידי ביטוי בנתוני האוכלוסייה. בשלושת העשורים האחרונים חוות עיירות הפיתוח תהליך של שקיעה דמוגרפית, מאז שנות ה-80, למעט בשנים הספורות שקלטו לתוכן רבים מהעולים מחבר העמים, היה מאזן ההגירה בעיירות הפיתוח שלילי, מאזן שנמשך עד היום.

ההתנחלויות, מנגד, נמצאות מזה שנים בתנופת התרחבות וקולטות אוכלוסייה חדשה, המחפשת לעצמה פתרונות דיור זול ונגיש למוקדי התעסוקה במרכז הארץ. את התהליך הזה מובילות בפער ניכר שלושת ההתנחלויות החרדיות – מודיעין עילית, בית"ר עילית ועמנואל. אך גם יתר ההתנחלויות התרחבו מאוד בעשורים האחרונים, כאשר מאז תחילת שנות ה-90 ועד ימינו גדל מספר התושבים בהתנחלויות הלא-חרדיות (לא כולל מזרח ירושלים) ביותר מפי שלושה.

דחיקת 'הפיתוח' על ידי 'הסיפוח', מוסברת בין השאר בהתחזקות המחנה הפוליטי התומך בהתנחלויות בפרט ובסיפוח בכלל, שהלך ורכש לעצמו מעמד מרכזי בקביעת סדר היום המדיני בישראל. זאת, בעיקר דרך התעצמותן של מפלגות המגזר הדתי-לאומי שהפכו למפלגות "הימין המתנחלי".

כפי שמבהיר המקרה של סיכול תוכנית המתאר הארצית, בשנים האחרונות ממלאות מפלגות "הימין המתנחלי" גורם מפתח בקביעת סדר היום הלאומי כולו. עיירות הפיתוח – ובעצם הפריפריה הישראלית כולה – לא הצליחו מעולם ואינן מצליחות גם היום לרכוש לעצמן מעמד דומה. מעמד שהיה מאפשר להציב מחדש את הפיתוח בראש סדר היום הישראלי.

ד"ר שלמה סבירסקי, ירון הופמן-דישון ואתי קונור-אטיאס חיברו לאחרונה מסמך בשם "סיפוח דוחק פיתוח".

המאמר פורסם במקור באתר העוקץ