בין משרד האוצר למשרד החינוך המורות נדרסות

גם במשרד החינוך וגם במשרד האוצר לא רואים את המורות, וביום שאחרי יצקצקו על איכות ההוראה ויגלגלו עיניים לשמיים. ועם המורות, בין הכיסאות נופלים גם התלמידים והוריהם.

בשבועות האחרונים חווים תלמידי ישראל פטנט חדש, "למידה מרחוק". לכאורה, התמודדות ראויה עם אילוצי המגפה והמשבר. בפועל, ב"למידה מרחוק" משתתפים רק כחצי מהתלמידים והחצי השני- נותר ללא מענה.

התשתית הטכנולוגית חלקית מאד, הלמידה נשענת על ההורים שיסייעו לילדיהם להתחבר, לנווט בין אתרים ומשימות ולתאם את מערכת השעות של כל הילדים בבית. וכל זאת כשחלקם גם צריכים לעבוד מהבית בעצמם.

כהרגלו, משרד החינוך הנחית הוראות על המורות אשר ללא הכשרה והכנה, פדגוגית או טכנית, נדרשו מיד לבצע. "תתמודדו". אחרי פסח הגדיל המשרד לעשות, ולמרות הבעיות הרבות במיזם, הרחיב את הלמידה מרחוק, יותר שעות ויותר שכבות, רישום נוכחות! עד לילדי הגן המצופים לשבת שעות מול המחשב וללמוד (לבדם כמובן, בלי לקום) הורחבה האשליה הזאת. ואז התבשרנו שזה בעצם רשות. מדוע?

התשובה היא: משרד האוצר. מבחינת משרד האוצר המגזר הציבורי הוא לנצח "האיש השמן" וגם עובדות לא יבלבלו אותו: המחסור במורים, השכר הנמוך, עומס היתר המוטל על עובדי הוראה כיום, השחיקה הקשה במקצוע. אם יש "שומנים" במערכת החינוך בודאי שזה לא בבתי הספר. אבל המורות הן רבות ושכרן הוא ההוצאה הגדולה ביותר של משרד החינוך. כך הכי קל לחסוך.

משרד האוצר יודע שמערכת החינוך לא ערוכה כראוי ללמידה מרחוק, ולכן זה קורה באופן חלקי. מכאן, לשיטתו, שהמורות אינן באמת עובדות, ויש לחסוך בשכרן. לא לשלם, לשלם חצי, לדרוש גם הוראה מרחוק וגם החזר ימי לימוד בקיץ ללא תשלום שכר נוסף. ועוד, בצל הקורונה והסכמי שכר שיש לחדש, נוצרה הזדמנות היסטורית מבחינתו של משרד האוצר ליצור תקדים ולקצר את החופש הגדול, יעד אליו הוא מכוון כבר מזמן.

בשורה התחתונה, גם במשרד החינוך וגם במשרד האוצר לא רואים את המורות, וביום שאחרי יצקצקו על איכות ההוראה ויגלגלו עיניים לשמיים. ועם המורות, בין הכיסאות נופלים גם התלמידים והוריהם.