העובדה שבמערכת הבריאות בישראל קיימת מגמה של טשטוש מסוכן בין הציבורי לפרטי אינה חדשה. מומחים לבריאות הציבור וארגוני חברה אזרחית מתריעים על הבעיה ועל הסכנות הטמונות בה כבר שנים. יש לומר בבירור: נוסף על הפגיעה הקשה בעקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית שעליהם רבות מושתת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, על העמקת הפערים והפגיעה בחלשים ביותר, ועל חוסר היעילות של המערכת הפרטית – הערבוב בין רפואה ציבורית לפרטית בישראל הוא הרסני לעצם קיומה של המערכת הציבורית.

בישראל היחס בין המימון הפרטי לציבורי בהוצאה הלאומית על בריאות הוא של כ-64% מימון ציבורי לעומת כ-36% מימון פרטי – רחוק מהממוצע במדינות ה-OECD העומד על כ-74% מימון ציבורי (הנתונים נכונים לשנת 2019). שיעור המחזיקים בביטוח בריאות משלים של קופות החולים גבוה מאוד ועמד בממוצע על 77% בשנת 2020, ורוב משקי הבית בעשירונים העליונים מחזיקים בנוסף גם בביטוח בריאות מסחרי שמספקות חברות הביטוח. ליותר ממחצית מהאוכלוסייה יש גם ביטוח מסחרי וגם ביטוח משלים. נתונים אלה מצביעים על מדיניות מכוונת המעודדת את הציבור להסתמך על הביטוחים הפרטיים – ובמיוחד הביטוחים המשלימים – כפתרון קבע לתת-התקצוב של המערכת הציבורית.

אי אפשר להבטיח את קיומה של מערכת בריאות ציבורית טובה וחזקה כאשר יש זליגה של משאבים וכוח אדם מהמערכת הציבורית לפרטית, וכאשר גופי הבריאות הציבוריים מפעילים גם שירותים פרטיים ומונעים משיקולים מסחריים. כדי למנוע את המשך הכרסום במערכת הציבורית, שעלול בסופו של דבר למוטט אותה סופית, יש למתוח קו גבול ברור וחד: ההפרדה בין המערכת הפרטית לציבורית חייבת להיות מוחלטת ולא מתפשרת.