מאמר

איגודי עובדים בישראל: כשתחרות מתדרדרת להתכתשות

תמונה: שתילסטוק

התחרות בין איגודים על היציגות במקומות העבודה הולידה שורה של פסקי דין שטרם מומשו כהלכה במציאות, ובינתיים, שכנוע העובדים לטובת איגוד כזה או אחר, מתרחש באופן שלעיתים חוצה את גבול הטעם הטוב

האחד במאי  הוא זמן טוב להתבונן בזירה האיגוד מקצועית, ולנסות לעמוד על תופעות וזרמים חדשים. התבוננות כזו על הזירה הישראלית חושפת מאפיין חדש יחסית: תחרות בין איגודים. התהליך החל אמנם כבר בסוף העשור הראשון למילניום, אך נדמה כי הוא הואץ והומשג בבתי הדין לעבודה בעשור האחרון.

ב-2007 הוקם ארגון "כוח לעובדים" כאופוזיציה משמאל להסתדרות. שנתיים מאוחר יותר, חוקקה הכנסת תיקון חקיקה חשוב, שחייב את המעסיק לנהל מו"מ עם "התארגנות ראשונית" במקום העבודה. חקיקה זו, יחד עם פסק דינו התקדימי של בית הדין הארצי לעבודה בעניין חברת פלאפון מ-2013, שקבע שכמעט כל התבטאות של מעסיק בנוגע להתארגנות ראשונית במקום העבודה תיחשב השפעה פסולה, היוו תשתית רגולטורית מעודדת התארגנות. ואמנם, בסמוך לאחר מכן החלו באופן משמעותי להתרבות התארגנויות במסגרות שונות ובמקומות עבודה שונים: ההסתדרות החדשה הקימה את האגף להתארגנות עובדים; ההסתדרות הלאומית הגבירה באופן ניכר את נוכחותה בזירה; "כוח לעובדים" הלך וגדל; המתמחים לרפואה הקימו את "מרשם"; עיתונאיות ועיתונאים התארגנו בארגון העיתונאים המחודש; ועוד. לעובדה זו היתה השלכה לזירת ההתארגנות, המוגבלת – לפי המסורת הישראלית (ובניגוד למקומות אחרים בעולם) – לארגון יציג אחד במקום העבודה. התחרות בין איגודים על היציגות במקומות העבודה הולידה שורה של פסקי דין שבהם קבעו בתי הדין הלכות שונות שנועדו "לעשות סדר" בתחרות בין האיגודים, אך נראה כי מבחינה משפטית הדברים עדיין בהתהוות.

התארגנות מתחרה נתפסה בתחילת הדרך כגורם בהתעוררות של זירת ההתארגנות של עובדים בישראל, ובאופן כללי כגורם חיובי. בפרט, הקמתו של ארגון "כוח לעובדים" הוזכרה לא פעם כקטליזטור לכניסתה המחודשת של ההסתדרות הכללית לארגון מקומות עבודה חדשים. לכך נוספו ארגוני חברה אזרחית, כמו "קו לעובד", שהתמקדו בקבוצות שוליים וייצוגן. עם זאת, המתח בין איגודי העובדים והתחרות ביניהם מציבים גם אתגר גדול להתאגדות בת זמננו. ארגונם של עובדים הוא משימה לא קלה ממילא, והאיום המתמיד ב"גניבת" מקומות מאורגנים על ידי איגוד מתחרה הוא אתגר גדול. מושג התחרות עצמו הוא זר לעולמם של איגודי העובדים, וסמל לכך ניתן לראות בארגון "תחרות", שהוקם ב-2015 כ"קונטרה מימין", במטרה להגן על "החופש מהתאגדות", ופועל לביטול חברותם של עובדים באיגודים מקצועיים.

ואמנם, כאשר התחרות הגיעה למקומות העבודה היא יצרה לא פעם בלבול והתנגחות פנימית בקרב עובדים במקום מאמץ משותף אל מול המעסיק. מעבר לשאלה שמעסיקה את האיגודים ובתי המשפט – מיהו בסופו של דבר האיגוד היציג אצל מעסיק פלוני – יש לתת את הדעת לאתגר שהדבר מציב לפעולותיהם של איגודים. התחרות עוברת לא פעם בשכנוע העובדים לטובת איגוד כזה או אחר באופן שלעיתים חוצה את גבול הטעם הטוב, ופוגם לבסוף ביכולתם של איגודים לשכנע בצורך בחברות בשורותיהם ככלל. בפרט, התחרות עלולה להיות מנוצלת, הלכה למעשה, על ידי המעסיק או גורמים מטעמו, למניעת התארגנות.

תחרות זו נושאת בחובה גם מעבר לגישה צרכנית ביחס לחברות בארגון עובדים, וציפייה כי העלות (של דמי החבר) תושב בצורת הטבות והנחות בענייני תרבות, רווחה וכיו"ב. מאפיין זה חובר לרבים אחרים היוצרים תחושה כי העולם האיגוד-מקצועי בישראל עבר אמריקניזציה, בעיקר בחלקים העוסקים במרכיבי התארגנות חדשה ולא המשכית, כאשר הארגונים נאבקים ביניהם על ליבם של העובדים.

המצב הגיע כדי כך ששורת גורמים – בראשם בג"צ, קראו ליצירת הסכמות בין האיגודים במקום פנייה לבתי הדין בכל מקרה של תחרות בין איגודים. למיטב ידיעתנו, לא קם עדיין גוף מתאם שכזה. יש לקוות כי משימה זו – שביכולתה לחזק את העובדים.ות ונציגיהם.ן – תושלם עד האחד במאי הבא.

המאמר פורסם במקור באתר העוקץ