מאמר

פסיקה של העליון עשויה לסכל פינויים רבים בדיור הציבורי

צילום: דני גיגי

השופטת ברק ארז פסקה כי בהליכי פינוי, הרשויות יידרשו לצמצם את "ההשלכות הסוציאליות" של הפינוי. הפסיקה חשובה, אך אינה נוגעת בשאלת הצדק. לצורך זה נדרשת מדיניות פינויים חדשה

לאחרונה חזרו החברות המשכנות להוציא צווי פינוי לדיירי הדיור הציבורי (אף כי הם ככל הנראה הוקפאו לתקופת החגים). בעיתוי מעניין, עם זאת, נתן לאחרונה בית המשפט העליון פסק דין תקדימי, שעשוי להערים קשיים על מדיניות הפינוי המחודשת.

למרות חשיבותו של פסק הדין,  הרי שהוא אינו מתמודד עם הסוגיה הכוללת של פינויי דיירים מהדיור הציבורי. התייחסות כזו קיימת בדו"ח ברביבאי, שהציע מתווה כולל והגון יותר להתמודדות עם הסוגיה, ולמרבה הצער מעלה אבק במשרד הבינוי והשיכון.

פסק הדין עסק בעניינה של משפחת חאמד, אשר ארבעה דורות שלה מתגוררים זה יותר מיובל בדירה בעיר לוד, הרשומה על שם רשות הפיתוח. מדובר ככל הנראה בנכס שהיה בבעלות פלסטינית עד לחקיקת חוק נכסי נפקדים. או אז הועברה הבעלות לאפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים, וזה העבירה לרשות הפיתוח, בניהול עמידר.

אף כי אין מדובר בדיור ציבורי "קלאסי", דהיינו כזה שמוצע לאנשים העומדים בקריטריונים סוציאליים של משרד השיכון (ובמקרה של עולים חדשים – משרד הקליטה) מכוח חקיקת הדיור הציבורי, העקרונות שהותוו בפסק הדין רלוונטיים גם לתביעות לפינוי שהחברות המשכנות מגישות כנגד דיירי הדיור הציבורי.

עמידר טענה שהפרות הבנייה שביצעה משפחת חאמד בדירה לאורך השנים עלו לכדי הפרת חוזה השכירות, ומכאן הסמכות לפנות את הדיירים-המפרים. הערכאות הנמוכות קיבלו את הטענה, והורו על פינוי.

השופטת דפנה ברק ארז, שכתבה את פסק הדין של בית המשפט העליון, קיבלה את הערעור בחלקו. היא פסקה שרשות הפיתוח, כרשות ציבורית, נדרשת לתת דעתה לא רק למיצוי זכויותיה הקנייניות אלא גם "לחובותיה של המדינה כלפי פרטים מוחלשים שעלולים להפוך מחוסרי דיור".

מכאן גזרה השופטת כמה חובות קונקרטיות. ראשית, רשות הפיתוח (והחברה המשכנת הפועלת מטעמה) אינה רשאית לנקוט בהליך משפטי של פינוי לפני שהיא מיידעת את גורמי הרווחה והרשות המקומית על כוונת הפינוי.

שנית, וחשוב מכך, הרשות אינה רשאית לנקוט בהליכים משפטיים מבלי שהיא מוודאת שצומצמו "ההשלכות הסוציאליות" של הליך הפינוי, ובפרט סכנת היוותרותם של המפונים ללא קורת גג לראשם. זאת במיוחד כאשר בין המפונים ישנם קטינים, וכאשר מדובר בדיירים שנולדו והתגוררו בדירה שנים ארוכות (ולא "פלשו" אליה).

תחולתם של עקרונות אלה, כך נראה, היא כללית, תהא אשר תהא הרשות הציבורית המבקשת לפנות דיירים מנכסים שבבעלותה (רשות הפיתוח, משרד השיכון או משרד הקליטה) – ומכאן הערך התקדימי של פסק הדין.

ברק-ארז, יש לציין, לא התערבה בקביעות המשפטיות של הערכאות למטה בדבר הזכות הקניינית של עמידר לפנות את משפחת חאמד מהדירה. לצד זאת היא קבעה שעמידר כלל לא יידעה את רשויות הרווחה על אודות הפינוי הצפוי, ומכאן שלא וידאה שיינתן פתרון סוציאלי מניח את הדעת לבני המשפחה לאחר הפינוי. זאת בעוד היה ידוע לחברה המשכנת היטב שמדובר בבני משפחה החיים בעוני, חלקם קטינים, העלולים למצוא את עצמם ללא קורת גג מעל ראשם.

היא הבהירה שסיוע בדמות מענה חירום לימים בודדים אין בו די, והחזירה את התיק לבית משפט השלום שיבחן את "ההשלכות הסוציאליות" של הפינוי.

הקביעה העקרונית של בית המשפט העליון, שעל רשות ציבורית להימנע מפינוי דייר במקרה בו יוותר ללא פתרון סוציאלי מניח את הדעת, חשובה ביותר; אך כאמור, יש להכיר גם במוגבלות הפסיקה.

פסק הדין לא קבע שיש להימנע, כעניין של מדיניות, מפינוי דיירי הדיור הציבורי מבתיהם. גם אם החובה שנקבעה – לדאוג ל"פתרון סוציאלי" למפונים – משמעה סיכול, הלכה למעשה, של פינויים רבים, בית המשפט העליון לא תפס את השור בקרניו. הוא נמנע מלדון בשאלת הצדק והתוחלת של פינוי של אנשים כה מוחלשים מדירותיהם.

ועדת ברביבאי, שמונתה בתקופתו של יואב גלנט כשר השיכון, הציעה מתווה כולל, רחב ואנושי לסוגיית הפינויים, והגיעה העת שהממשלה תאמץ את הדו"ח שכתבה.

הוועדה דנה בעילות פוטנציאליות שונות לפינוי: חובות כספיים של הדיירים לחברות המשכנות, מגורים של דיירים שלא הוכרו כ"דיירים ממשיכים", ומגורים של "פולשים" חדשים. היא המליצה על פינוי רק במקרי הקיצון של פולשים חדשים, שאינם עומדים בקריטריונים לדיור ציבורי ואין להם "בעיות פרט" אחרות.

גם לבתי המשפט, אגב, יש יכולת לאמץ קווי מדיניות אלה,  וזאת באמצעות פרשנות של סעיף 132(ב) לחוק הגנת הדייר, הקובע כי "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתת".

אימוץ מדיניות כזו מתחייב גם כעניין של הגיון בריא: דמיינו משפחה שמבקשים לפנותה מהדיור הציבורי נוכח כך שלא עמדה בדמי השכירות (המסובסדים) לחברה המשכנת. במקרה של תביעת פינוי המוגשת כנגד אותה משפחה, האם יש טעם בהצבת כלל משפטי, שמתנה את מימוש הפינוי ב"פתרונות סוציאליים", שיספקו רשויות הרווחה לאותה משפחה? הרי הפתרון הסוציאלי המרכזי – דיור ציבורי – התגלה כפתרון שלא סיפק את צורכי המשפחה, נוכח דרישת התשלום שנלוותה לו.

על כן, במקום התפלפלויות משפטיות שכאלה ראוי לאמץ מדיניות ציבורית שמונעת פינוי של דיירי הדיור הציבורי אלא בנסיבות חריגות של מי שאין סיבה סוציאלית של ממש להעניק לו הטבה שכזו.

כדי להימנע ממצב שבו אנשים שמצבם הכלכלי חמור עוד יותר ממשיכים להמתין בתור, בעוד אחרים – שמצבם מעט טוב יותר – אינם מפונים מדירותיהם, ראוי כמובן להגדיל את מלאי הדיור הציבורי. זו היתה המלצה בולטת נוספת של דו"ח ברביבאי.

המאמר פורסם במקור באתר שיחה מקומית.