אירועי הקורונה הוכיחו כי מדיניות תקציבית מרחיבה עשויה להיות מדיניות יעילה ללא מחיר גבוה מידי בצידה. שיעורי העוני ב-2020, בניגוד לכל הציפיות ממצב דברים שבו פוטרו זמנית או באופן קבוע מאות אלפי עובדים מעבודתם (עם הטייה לעובדים בשכר הנמוך) לא רק שלא עלו אלא אף ירדו. הקלת תנאי הזכאות לדמי אבטלה והמענקים האוניברסליים כמו גם הפרטניים שזכו להם עצמאים ואוכלוסיות אחרות תמכו במצב החברתי באופן שלא ניתן היה לשער בתחילת המגפה והמשבר הכלכלי שבא בעקבותיה. דוח העוני של הביטוח הלאומי (2021) הראה שהתערבות הממשלה בלמה עלייה חדה בממדי העוני והאי שוויון ב-2020: שיעור העוני ירד בכמחצית האחוז לאחר התערבות הממשלה, לעומת נסיקה של כ-4 נקודות האחוז אילולא התערבות זו[1]. זאת ועוד: למרות החשש ל"ניצול" ההטבות לעובדים ב-2020, ב-2021 חזר המשק לשיעורי צמיחה גואים ולתעסוקה כמעט מלאה, בממדים דומים לזו ששררה בשנה שקדמה לפרוץ המשבר (2019).

המדיניות הכלכלית שננקטה בתקופת הקורונה מתיישבת עם השקפת העולם החברתית שאינה פופולרית, בלשון המעטה, בקרב קובעי המדיניות בישראל בעשורים האחרונים. נתוני ה-IMF מלמדים כי בעוד שבתקופת הקורונה ההוצאה הממשלתית לצורך התמודדות עם המשבר היתה דומה (במונחי תמ"ג) לממוצע המדינות המפותחות[2], הרי שבימים שבשגרה, ההוצאות החברתיות של הממשלה רחוקות בכ-5 נקודות אחוזי תוצר[3] לעומת הממוצע במדינות ה-OECD.

להשקפה זו של קובעי המדיניות שותפים ארגוני העצמאים והמעסיקים (ונציגיהם בכנסת), שמתבטאים בתקשורת ובכנסת  בדבר הצורך לצמצם את מעורבות הממשלה בשוק, להקטין את המגזר הציבורי ובאופן כללי לתת ל"כוחות השוק" לפעול על פי חוקי ההיצע והביקוש, עם התערבות מינימלית.

לכן קשה שלא להשתאות לנוכח הלהט והיצריות שבהם מדברים נציגי העצמאים ובעלי העסקים בתקשורת ובוועדות הכנסת כל אימת שעסקיהם נפגעים בשל מגפה או משבר.  לפתע הם הראשונים להיות אלה התומכים במעורבות ממשלתית נדיבה ורחבת היקף. לכאורה, על מנת לשמור על עקביות אידיאולוגית,  מי שבחרו להיות עצמאים אמורים היו לשאת את המחיר של זמני שפל כפי שהם נהנים מזמני גאות במשק, אולם נראה שמשוואה זו אינה מקובלת על בעלי העסקים, והם מקבלים רק את צידה השני. ישראל אינה ייחודית בנושא זה, ואף זמנים אלה אינם הפעם הראשונה שאנו נתקלים בדואליות הזו. זכור לכולנו כיצד במשבר 2008 הרעיפה ממשלת ארה"ב הון עתק על הבנקים והמערכת הפיננסית על אף  שלא מדובר היה באסון טבע או במלחמה, ועל אלא בהתנהגות המופקרת וחסרת המעצורים של הבנקים ומוסדות הפיננסים שהביאו צרה זו על עצמם.

וכך, בעת מלחמה קשה בישראל, כשפרץ התנדבות חסר מעצורים אוחז בציבור כולו (אל מול מחדלי הממשלה בתחומים רבים), וכאשר ארגוני עובדים עדיין לא השמיעו את קולם, מיהרו ארגוני העצמאים לדרוש "יד נדיבה" של הממשלה כדי לאפשר לעסקים "לשרוד" את המלחמה. ההשקפה שלפיה עסק לא יעיל (כמו עובד לא יעיל) צריכים למצוא את דרכם החוצה– הופכת לפתע את עורה כאשר בצד הנזקק נמצאים העסקים. קולם של עשרות אלפי העובדים שפוטרו, אגב, עדיין לא נשמע.

וחשוב להדגיש: אין בדעה זו כדי להביע התנגדות לפיצוי ולסיוע לבעלי העסקים. להיפך. מצוקתם בימים קשים אלה ברורה ומובנת, והדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בעצמאים ובעלי עסקים קטנים המשתכרים אל צרור נקוב או פועלים בפריפריה הדרומית והצפונית. מדיניות הסיוע מתיישבת עם ההשקפה התובעת מהממשלה להסדיר את כוחות השוק ולהתערב לטובת מי שלא שפר עליהם גורלם. אפשר רק לקוות שבעלי עסקים הדורשים כעת מהממשלה להפגין מדיניות כזו במלוא העוז, יזכרו לכל הפחות לא להתנגד לה בבואה להתערב לטובת מי שנמצאים בצד השני של המתרס וחווים מצוקה כזו גם בזמני שגרה: משתכרי שכר מינימום, מובטלים, עניים ואחרים.

גרסא קודמת של מאמר זה פורסמה במקור בעיתון דה-מרקר

מקורות:

[1] ראו אנדבלד, כראדי, פינס וקסיר (2023) דוח העוני והאי שיוויון בהכנסות 2021, המוסד לביטוח לאומי: https://www.btl.gov.il/Publications/oni_report/Documents/oni2021.pdf

[2] IMF: https://www.imf.org/en/topics/imf-and-covid19/fiscal-policies-database-in-response-to-covid-19.

[3] הדוח השנתי (2022) של הביטוח הלאומי, פרק 2 "רווחה, עוני ופערים חברתיים".