הצעת חוק ההסדרים חסרה התמודדות משמעותית עם הבעייה העיקרית של החברה הישראלית: אי השוויון. וזאת בשעה האי השוויון בא לידי ביטוי חריף ואפילו אלים בזירה הציבורית בימים אלה, כאשר הדיון בכל נושא ונושא הופך עד מהרה לעימות בין "העם" ובין "הפריבילגים".

לא זו בלבד שחוק ההסדרים ממעט להתמודד עם סוגיית אי השוויון, אלא שבחלק מן המקרים בהם הוא כן מתמודד, הוא מציע להעמיק עוד את אי השוויון: למשל, בהציעו המרצה של פעילות להקניית ידע טכנולוגי לחרדים, כאילו אנו עדיין מצויים בעידן שבו שררה הסללה מובהקת בין מזרחים לאשכנזים.

מבחינה זאת, ההיעדר הבולט ביותר הוא התמודדות עם בעיית התקצוב של השירותים הציבוריים – חינוך, בריאות, רווחה, דיור ציבורי, ביטחון סוציאלי. כל ישראלי וישראלית מתמודדים מדי יום עם בעיה זאת: המחסור במורות, באחיות, ברופאות, בגננות, בעובדות סוציאליות, בשוטרים, בפסיכולוגים. כל אותם שירותים שרק ממשלה יכולה להציע על מנת לאפשר לכל העם רמת חיים ואיכות חיים סבירים כאשר השוק אינו עושה זאת. שהרי האוכלוסייה המבוססת יכולה לספק לעצמה את כל אלה בכספה היא.

התמודדות מדינתית עם כל אלה פירושה הקצאה תקציבית גדולה יותר. והקצאה תקציבית גדולה יותר פירושה הכנסות גבוהות יותר ממסים. והנה, שר האוצר דווקא מתגאה בהפחת משמעותית של נטל המס, מ-34.8% מהתוצר בשנת 2000 ל-30.2% מהתוצר ב-2019. (במצגת התכנית הכלכלית ותקציב המדינה, 2024-2023). הבה נזכור: מסים נמוכים מיטיבים בעיקר עם בעלי הכנסות גבוהות.

חשיבותו של אי שוויון היא לא רק ערכית אלא גם כלכלית. אי שוויון תורם ליוקר המחיה – אותו נושא שכל פוליטיקאי לומד להישבע פומבית כי זו תהיה מלחמתו אם רק נבחר בו. כיצד? לדוגמא, בשעה שמשפחות מעוטות אמצעים מתקשות לרכוש דירה, עקב המחירים הגבוהים, משפחות מבוססות מסוגלות לרכוש ולהחזיק בכמה דירות, כהשקעה – ובכך לתמוך בקבלנים המתעקשים (עד לאחרונה) שלא להוריד מחירים.