מאמר

לא ברור מדוע פיקטי כל כך אופטימי

צילום: Fronteiras do Pensamento

בניגוד לתחזיותיו בדבר הצמצום של אי השוויון, נראה כי סדר היום העולמי דווקא ייקבע יותר ויותר על ידי מיליארדרים ומיליונרים, שחלקם מתנהגים כאילו תם סדר היום של פיתוח שוויוני והגיע זמנן של מושבות בחלל

"פיקטי אופטימי", בישרה כותרת בעיתון דה מרקר ב-3.5.2022; "אנחנו על מסלול חיובי במאבק נגד האי-שוויון", אמר. לשאלה בדבר ריכוז גובר של ההון בידי מעטים ענה: הפכנו לחברות שוויוניות הרבה יותר – מבחינת שוויון פוליטי, כלכלי וחברתי – לעומת לפני 100 ו-200 שנה".[1]

מרענן לפגוש בחוקר המוכן להעמיד את סוגיות ההווה בפרספקטיבה היסטורית עמוקה. מרענן, אם נזכור את נימת הלעג שבה נתקל בדרך כלל איזכור תשובתו של מאו טסה דונג לשאלה מהן לדעתו השלכותיה של המהפכה הצרפתית: "עדיין מוקדם לקבוע", השיב המנהיג הסיני. אלא שכיום, התנבאות בנושא כלשהו באשר למה שיתרחש במאה-מאתיים השנים הקרובות היא צעד הנושא איתו סיכון גבוה, מן הסיבה הפשוטה שבתקופה זו אמורים להתרחש רבים מן האסונות שתמיט עלינו התחממות כדור הארץ.

אני מאוד מקווה שמי הים לא יעלו ולא יאיימו על החתירה ההיסטורית לשוויון. ולענייננו, הייתי שמח להצטרף לאופטימיות של פיקטי ובכל מקרה אני מקווה ש"התנועה הזאת, שהחלה עם המהפכה הצרפתית וייסוד ארה"ב" תימשך ואי השוויון יצטמצם. אבל לעת עתה דומה שתהליכים אלה, אם הם בכלל מתרחשים, חבויים היטב מן העין.

חלק גדול מן האנושות כלל אינו משתתף במשחק הקפיטליסטי או שהוא עומד בשולי המגרש. "הבורגנות", כתבו מרקס ואנגלס במניפסט הקומוניסטי, "סוחפת את כל האומות, גם את הברבריות שבהן, לתוך מעגל-הציוויליזציה וכופה אותן… להיות לבורגנים… יוצרת לעצמה עולם בדמותה ובצלמה."[2] הניסוחים הביקורתיים של אנגלס ומרקס דווקא החמיאו לבורגנות הקפיטליסטית, אבל במבט לאחור ברור הוא שהם החמיאו במידה מוגזמת. מאה שבעים וארבע שנים לאחר פרסום המניפסט, הבורגנות הקפיטליסטית אכן הגיעה לכל פינה על פני כדור הארץ, אבל עדיין לא יצרה "עולם בדמותה ובצלמה". עד היום ישנן ארצות שבהן הביטוי העיקרי של "ציביליזציה" הוא כביש האספלט המקשר בין המכרה לנמל הים הקרוב ביותר. ארצות מעטות הצליחו לחרוג מהמעמד של ספקיות חומרי גלם וכוח אדם זול למעמד של ריבונות כלכלית (סין היא כמובן היוצא מן הכלל הבולט).

הביטוי העיקרי של מגמה היסטורית של קידום השוויון היה המהפכה התעשייתית והטכנולוגית שאיפשרה לבורגנות אורח חיים שבאופן מסורתי היה שמור למלכים בלבד. בארצות המערב, זה התחיל עם הבורגנות אך התפשט לחלק גדול מן האוכלוסייה.

ועדיין, שבעה מתוך עשרה בני אדם ברחבי העולם חיים על 10 דולר ליום ופחות.[3] לקרוב לחמישית מהאנושות אין כלל חשבון בנק. Unbanked, קוראים להם באנגלית. אם בארצות המערב עומד שיעור ה-banked על למעלה מ-90%, בערב הסעודית הוא עמד על 71.7%, בלוב – על 65.7%, בלבנון – על 44.8%, בירדן – על 42.5%, במרוקו – על 28.6%, במצרים – על 32.8% ובעיראק – על 22.7%.[4]

בעידן הנוכחי של "טכנולוגיה גבוהה", מרבית בני/ות האנוש ובעיקר הצעירים והצעירות שבהם מסתובבים עם טלפונים סלולריים, אבל למעלה ממחציתם מתקשים לכתוב או לקרוא מסרונים פשוטים. ששה מתוך כל עשרה ילדים.ות (גילאי 6 עד 11) ונערים.ות (12 עד 14) ברחבי העולם אינם משיגים רמת מיומנות מינימלית בקריאה ובמתמטיקה. הריכוזים הגבוהים ביותר הם בארצות אפריקה שמדרום לקו המשווה ובארצות מרכז אסיה ודרומה.[5]

למעשה, אנו מצויים בעיצומם של תהליכים הפועלים בכיוון ההפוך לקביעתו של פיקטי ולפיה "אנחנו על מסלול חיובי במאבק נגד האי-שוויון". פיקטי התפרסם הודות לעבודותיו על המנגנונים המעצימים ומגדילים את העושר. אבל אי שוויון בהכנסות ובעושר הוא רק חלק ממכלול רחב הרבה יותר של יכולות ובראשן היכולת של ציבורים אנושיים לפעול באופן אפקטיבי בשדה הפוליטי-כלכלי ולעצב לעצמם מקום במפת "הציביליזציה", במובן של מרקס ואנגלס.

מרבית מדינות הלאום – אותה "המצאה" של המאה ה-19 שגם אבותינו-אנו אימצו – אינן כשירות להוביל מהלכי-מקרו עצמאיים. מרבית מדינות הלאום אינן נהנות אפילו ממנגנוני שליטה חיוניים לצמיחה כדוגמת ריבונות מוניטארית – דהיינו, היכולת להנפיק מטבע שיכובד בשוק העולמי. (ראו את מאמציה הכושלים של רוסיה לבסס את הרובל כמטבע שכזה. גם לישראל אין ריבונות מוניטארית, אבל יש לה את הגיבוי הכלכלי של ארצות הברית.)

החזון המעשי העיקרי של מרבית מדינות הלאום היה פיתוח וצמיחה כלכלית שיאפשרו הצטרפות אל מועדון המדינות המפותחות והמבוססות. והנה בעשורים האחרונים, חלק גדול מן הצמיחה העולמית מתחולל דווקא בניצוחם של תאגידים רב-לאומיים, שהגדולים שבהם עשירים יותר מרוב מדינות הלאום. ב-2022, שווי השוק של חמשת התאגידים הגדולים בעולם היה גבוה פי שלושה, לערך, מן התמ"ג של כל דרום אמריקה. ב-2021, הונם של עשרת האנשים העשירים בעולם היה גבוה פי ארבעה מן התמ"ג של אפריקה. סכומים אלה הולכים וגדלים עקב יכולתם של אישים ותאגידים אלה לשלב בין היכולת המדעית והטכנולוגית של הארצות המבוססות ובין העלות הנמוכה של כוח אדם בארצות הלא מבוססות. לא בדיוק תואם את קביעתו של פיקטי כי "אנחנו על מסלול חיובי במאבק נגד האי-שוויון".

מכאן המשבר האנושי הגדול של העשורים האחרונים: כשלון מדינות הלאום ליצור "עולם בדמותה ובצלמה" של הבורגנות הקפיטליסטית. עוד ועוד בני אדם רוצים לנטוש את מדינת הלאום שלהם ומוכנים לסכן את חייהם במאמץ להסתנן אל אחת הארצות המבוססות. מנגד, בתוך הארצות המבוססות, הפועלים המקומיים רואים במסתננים איום קיומי ומנהלים מאבק שהולך ומפלג את המפה הפוליטית. חומות גבוהות הולכות ומוקמות סביב מוקדי הצמיחה – חומות של אי שוויון. בהן גם החומות שבין ישראל למצרים ובין ישראל לפלסטין (שמוגדרות רשמית כביטחוניות אבל משמשות בפועל לוויסות הכניסה של פועלים, פליטים ומהגרי עבודה).

מי יחולל את השינוי שנוסך אופטימיות בלבו של פיקטי?

ובכן, כלל לא ברור שהערך "שוויון" ימשיך לשמש כדגל פוליטי מרכזי, חלק מן השלישיה "חופש, שוויון ואחווה", כפי שהיה מאז המהפכה הצרפתית. כפי שציינתי בתחילת דבריי, סביר להניח כי במאה-מאתיים השנים הקרובות דווקא הערך "הישרדות" יתפוס מקום מרכזי בפעילות הקולקטיבית האנושית. (ניחוש שלי: מלחמות הישרדות שבמהלכן העשירים יושבי ערי החוף יבצעו "רילוקיישן" אלים אל ההרים תוך גירוש יושבי ההר הנוכחיים. והדיון בשוויון יידחה לעידן הקרח הבא).

סביר להניח עוד כי סדר היום העולמי ייקבע יותר ויותר על ידי מיליארדרים ומיליונרים, שיש בהם המתנהגים כבר היום כאילו תם סדר היום של פיתוח שוויוני והגיע זמנן של מושבות אנושיות בחלל. זה בוודאי "cool" ו"מצית את הדמיון" יותר מצעדים מקדמי שוויון כדוגמת חיזוק מדינת הרווחה וביטול ההסללה בחינוך.

החזונות החברתיים שהולידו את התנועות הפוליטיות הגדולות של מאתיים השנים האחרונות איבדו מכוח המשיכה שלהם:

חזון המודרניזציה בנוסחה המערבי היה, עבור מדינות-לאום רבות, בבחינת ריצה בלתי פוסקת אחר מטרה הולכת ומתרחקת;

הליברליזם הפך בקלות רבה מדי לניאו-ליברליזם;

הפרויקט הקומוניסטי במזרח אירופה הפך לאוטוקרטיה לאומית דכאנית;

המודל הסיני הוא מודרניזטורי וגלובליסטי אך גם הוא אוטוקרטי ודכאני;

הסוציאל-דמוקרטיה מילאה תפקיד מפתח בעיצוב מדינת הרווחה, אולי "ההמצאה" החברתית הגדולה ביותר של המאה העשרים, מדינת הרווחה נותרה במידה רבה מועדון מערב אירופי בעיקרו; כיום התנועה צריכה להתעשת ולחדש את התנופה.

התנועה הפוליטית החדשנית ביותר היא התנועה הסביבתית. מנקודת הראות של שוויון חברתי, מדובר בקריאת תיגר, ישירה או עקיפה, נגד רבים מהישגיה החומריים של האנושות ב-250-200 השנים האחרונות, כולל רמת חיים של מעמד בינוני. במדינות רבות שני המחנות, "החברתי" ו"הסביבתי", משתפים פעולה. יש לקוות שגם יצליחו לגבש חזון משותף שיסחוף אחריו ציבורים רחבים, כדוגמת אלה שהרימו בעבר את דגלי "חופש, שוויון ואחווה".

ולו כדי לאשש את האופטימיות החדשה של פיקטי.

// פורסם במקור באתר העוקץ

***

[1] דייויד מרקזי: "תומא פיקטי אופטימי" 'אנחנו על מסלול היסטורי חיובי במאבק נמגד האי שוויון".
דה מרקר, 3.5.2022.

[2] המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: אחדות-העבודה, תרפ"ב

[3] Rakesh Kochhar. September 23, 2015. Seven-in-ten people globally live on $10 or less per day. Pew Research Center.

[4] Acuant. November 25, 2020. "The world's unbanked population.

[5] UNESCO, September 2017, More than One-Half of Children and Adolescents are not Learning Worldwide