הדיון בגירעון התקציבי עליו דווח לאחרונה מתנהל, על רקע הבחירות שבפתח, כאילו מדובר בכישלון התנהלותי נקודתי של ראש הממשלה ו/או ראשי האוצר, שלא השגיחו כי התבשיל שעל האש גולש על גדותיו. למעשה מדובר בתוצר של שלושה גורמים עיקריים: מדיניות פיסקלית שמרנית מן הסוג שפוגע כיום בארצות אירופה ותוקע מקלות רפובליקניים בגלגלי המדיניות של הנשיא ברק אובמה; מדיניות מיסוי המעצימה אי שוויון; ומדיניות ביטחון מגלומנית.

 נתניהו מוביל מזה שנים מדיניות של "מדינה קטנה" שמטרתה ליטול כספים שעשויים היו לשמש את המדינה לצורכי פיתוח כלכלי והענקת שירותים חברתיים ולהעבירם לשליטה של התאגידים הגדולים. מדיניות זו מצדדת בצמצום התקציב ככל שניתן. היא באה לידי ביטוי בפטנטים שונים ובהם קביעה של כללים פיסקליים המגבילים את ההוצאה, מצד אחד, ואת הדיון הציבורי בתקציב מצד שני, אם במסגרת הגבלת הצעות חוק פרטיות הכרוכות בהוצאה תקציבית משמעותית ואם במסגרת ביטול הדיון השנתי בתקציב באמצעות קביעת תקציב דו שנתי. הכלל הפיסקלי האחרון הגביל את הגידול בהוצאה התקציבית ל-2.6%, בהשוואה ל-1.7% קודם לכן. גידול של 1.7% בלבד מבשר על סטגנציה, שכן זהו שיעור הגידול השנתי באוכלוסייה; גידול של 2.6% גם הוא אינו מבטיח גדולות ונצורות, בייחוד לאחר עשור שבו ידע התקציב קיצוצים חסרי תקדים בהיקפם. בסופו של דבר גם הכלל הפיסקלי החדש לא הספיק: אם משום שהממשלה נקטה צעדים מחויבים וחיוביים כדוגמת העלאת שכר המורות ואם משום שהממשלה נקטה צעדים פחות מחויבים ולא חיוביים כדוגמת העלאת תקציב הביטחון. כל זה לא היה גורם לבעייה משמעותית אילולא מנע התקציב הדו שנתי התמודדות בזמן אמת עם השלכות ההאטה בצמיחה, באמצעות מיסוי.

 עתה, אל מול ההאטה בצמיחה, הכותרות מאיימות בקיצוצים כואבים. אלה אותם קיצוצים שעומדים לדעת רבים מאחורי הדישדוש של ארצות האיחוד האירופי. אלה אותם קיצוצים שהרפובליקנים בארצות הברית מבקשים לכפות על הנשיא ברק אובמה. רבים יגיבו על קביעה זו ויאמרו, שאי אפשר להשוות את ישראל לארצות עשירות אלה ושישראל אינה יכולה ליטול על עצמה סיכונים שארצות אלה נטלו. אלא שעד עתה, כאשר שיעור הצמיחה אצלנו היה גבוה משלהם, דווקא נהנו מנהיגינו מן ההשוואה. במלים אחרות, קיצוצים עתה עלולים להחריף את מגמת ההאטה בצמיחה.

 לדעת אדריכלי "המדינה הקטנה", כיוון שמדינה קטנה זקוקה לתקציב קטן, אפשר להפחית מסים ולהרזות את "האיש השמן". התוצאה היתה שתי הפחתות במסים הישירים, זו שהתמשכה בין 2003 ל-2010 וזו שנועדה להמשיך את המהלך עד 2016. בשני המקרים, הנהנים העיקריים היו משקי בית בעשירונים הגבוהים. מס החברות הופחת גם הוא, ותאגידים גדולים רבים שילמו ועדיין משלמים פחות מן השיעור הקבוע בחוק. אחת התוצאות – בשעה שהנכסים הפיננסיים שבידי הציבור גדלו בין 2000 ל-2010 פי שניים, הכנסות המדינה ממסים גדלו ב-9% בלבד.

חלק גדול מן הקושי לנהל מדיניות פיסקלית יציבה, שלא לדבר על מדיניות צמיחה יציבה, נובע ממדיניות הביטחון המגלומנית של ישראל. מדינות חזקות ועשירות מישראל היו מתקשות לשאת את הנטל של שליטה בפלסטינים המתמשכת מאז 1967, נטל הבא לידי ביטוי בהוצאות צבאיות גדולות, באבטחת רמת חיים נדיבה לתושבי ההתנחלויות ובמשברים כלכליים בכל עת שמתחולל עימות מזויין. מדינות חזקות ועשירות מישראל לא היו חותרות להשיג מעמד של דומיננטיות אסטרטגית על פני שטח של מחצית מיבשת אסיה.

התבשיל לא הקדיח במקרה. הוא הקדיח עקב שלושת מרכיבי המדיניות הנ"ל. ללא שינוי במדיניות התיקצוב, המיסוי והביטחון, הוא ישוב להקדיח ולגלוש.