מאמר

כלכלת טיפול > הרעיונות שמשנים את העולם

איור: ניב תשבי | כתב העת תלם

המשק תלוי בעבודה של נשים בבית ובמקצועות הטיפוליים. הגיע הזמן להתחיל לספור אותן. המאמר פורסם במקור בכתב העת 'תלם', גיליון 7, במסגרת פרויקט "הרעיונות הגדולים"

״כלכלת הטיפול״ הוא מונח המתייחס לטווח רחב של פעילויות, בשכר ולא בשכר, שמספקות מענה לצרכים פיזיים ורגשיים של מבוגרים וילדים. פעילויות אלה – מטיפול בילדים ועד לטיפול סיעודי בקשישים – מאפשרות לחברה שלנו להמשיך להתקיים ולהעמיד דורות חדשים. בשנים האחרונות כלכלניות פמיניסטיות ברחבי העולם עוסקות בגיבוש הצעות מדיניות שנועדו לארגן מחדש את שירותי הטיפול ואת ההשקעה בהם.

התביעה לחשיבה מחודשת על כלכלת הטיפול נובעת, בין היתר, מהיווצרות ״הגירעון הטיפולי״ – קרי, הקושי ההולך וגובר של משפחות ברחבי העולם לספק לקרוביהן טיפול זמין ואיכותי. גירעון זה נוצר משילוב בין העלייה בהשתתפות נשים בכוח העבודה בעשורים האחרונים – שגרמה למשבר בעבודת הטיפול בתוך המשפחה, שכן היא לא לוותה בעלייה דומה בהשתתפות של גברים בעבודת הטיפול בבני ובנות המשפחה – ובין העלייה בתוחלת החיים, שהביאה להתארכות התקופה שבה נדרש טיפול בבני משפחה מבוגרים.

חלק ניכר מעבודת הטיפול נעשית ללא שכר, מבלי שהיא מוכרת כפעילות יצרנית ומבלי שהיא מחושבת כחלק מהתוצר המקומי הגולמי. כתוצאה מכך, היא נותרת שקופה מחוץ לטווח הראייה של כלכלת השוק. על פי חישוב של ארגון העבודה הבינלאומי, מדי יום מושקעות ברחבי העולם 16.4 מיליארד שעות בעבודת טיפול ללא שכר – נתון שווה ערך לשני מיליארד אנשים העובדים שמונה שעות ביום ללא תגמול. הערך הכספי של שעות עבודה אלה נאמד ב־11 טריליון דולר, שהם כ־9% מהתמ״ג העולמי. על פי הערכת הארגון, נשים עוסקות בעבודה שקופה פי שלושה יותר מגברים בממוצע, ולמרות ההבדלים בין המדינות השונות, אין אף מדינה שבה החלוקה המגדרית שוויונית. שקיפותה של עבודת הטיפול שנשים מבצעות ללא שכר עומדת בבסיס האי־שוויון המגדרי בחברה. בנוסף, היא פוגמת באופן שבו חוקרים וקובעי מדיניות מנתחים מגמות כלכליות ומעוותת את עיצוב המדיניות הכלכלית. במידה רבה, המשק כולו תלוי בעבודה השקופה הזאת. משקי בית מספקים שירותי טיפול וחינוך לילדים וסיוע לבעלי מוגבלויות, חולים וקשישים ומפחיתים בכך נטל מהמדינה. עבודות תחזוקה הנעשות באופן שוטף – בישול, כביסה, ניקיון, טיפול בילדים ועוד – חוסכות למעסיקים עלויות שכר ומחיה, מה שתורם לגידול ברווחים ומסייעה לצמיחה ברמה המקרו־כלכלית. בקיצור, עבודת הטיפול מאפשרת את העבודה ה״יצרנית״.

היקף העבודה שלא בשכר והחלוקה המגדרית הבלתי שוויונית שלה מגבילים הן את מידת הזמינות של נשים לעבודה בשכר והן את סוגי העבודה שבהם הן יכולות לעסוק – בעיקר בהיעדר מסגרות טיפול ציבוריות איכותיות וזמינות, כמו מעונות יום מסובסדים. ההשלכות באות לידי ביטוי בפערים מגדריים בהכנסות ובנכסים, בכוח מיקוח מוגבל בשוק העבודה ובנגישות מוגבלת לביטחון סוציאלי ולחיסכון פנסיוני. בנוסף, הערכת החסר של עבודת הטיפול שלא בשכר משתקפת בשכר הנמוך ובהידרדרות המתמדת של תנאי ההעסקה במקצועות הטיפול – מטפלות, גננות, עובדות סיעוד, סייעות וכדומה – שבהם נשים הן רוב המועסקים. עבודות אלה נתפסות ככאלה שדורשות כישורים מועטים, מכיוון שצמחו מתוך עבודתן ה״טבעית״ של נשים. ואכן, כשהיא נעשית בשכר, עבודת הטיפול מתוגמלת במידה מועטה ומתאפיינת לעתים קרובות בתנאי עבודה קשים וביכולת מיקוח מוגבלת של העובדות. לעתים קרובות מדובר בנשים מקבוצות מיעוט אתניות וממעמדות נמוכים, וחלקן מהגרות שנאלצות לעזוב את משפחותיהן כדי לטפל באחרים.

תשתית אנושית חיונית
הגישות השונות שהתפתחו בשנים האחרונות מבקשות, אם כן, להגדיר מחדש מה נחשב כפעילות כלכלית ולשלב את עבודת הטיפול בלב לבה של הכלכלה. גישות אלה רואות בעבודת הטיפול תשתית אנושית חיונית וקוראות להרחבת ההשקעה של המדינה בה. השקעה ממשלתית מושכלת תוכל להתמודד עם הגירעון הטיפולי ולשפר את איכות החיים הן של העובדות במקצועות הטיפול והן של מטופליהן. בנוסף, יש בכוחה לצמצם את האי־שוויון המגדרי בחלוקת העבודה ואת פערי ההכנסות בין נשים לגברים ובין הנשים עצמן. מבחינה סביבתית, מדובר בהשקעה בת־קיימא, מאחר שעבודות טיפול נחשבות ״ירוקות״ יחסית. אחד הרעיונות המובילים בזרם זה נוסח על ידי הכלכלנית איפאק איקרקאן ונקרא ״הכלכלה הסגולה״. הרעיון מבקש להרחיב את עקרונות ״הכלכלה הירוקה״ גם לתחום השוויון המגדרי ולקדם מדיניות המבוססת על הכרה בטיפול כזכות אנושית בסיסית. הוא כולל כמה עקרונות. הראשון הוא חלוקה מחדש של עלויות הטיפול בין משקי הבית, המדינה והשוק באמצעות אספקה של שירותי טיפול ציבוריים ואוניברסליים. זאת, בדומה למודל הסקנדינבי ובניגוד למודל הקיים במדינות כמו בריטניה, ארצות הברית וישראל, שבהן חלק גדול משירותי הטיפול מיועדים אך ורק לאוכלוסייה שמתחת לקו העוני. בארץ, לדוגמה, ההשקעה הציבורית בטיפול לילדים מתחת לגיל 3 נמוכה בהשוואה בינלאומית. בנוסף, הסבסוד הממשלתי אינו אוניברסלי, שכר המטפלות נמוך מאוד ותנאי העסקתן הירודים מביאים לתחלופת כוח אדם גבוהה ולמחסור מתמיד בעובדות.

עיקרון שני הוא יצירת תמריצים שווים לנשים וגברים לקבלת האחריות לטיפול במשפחה. דוגמה בולטת לצעד כזה היא הענקת חופשת לידה לאבות בנפרד מזו הניתנת לאמהות ובתגמול כספי משמעותי. עיקרון נוסף, הנוגע למדיניות מקרו־כלכלית, הוא מעבר מהתמקדות בצמיחת התמ״ג וב״יעילות כלכלית״ להתמקדות בהבטחת פרנסה הוגנת. בהקשר זה מוצע לבחון כל מדיניות ממשלתית – במיוחד בתחומי המיסוי וההוצאה הציבורית – מנקודת מבט מגדרית, הכוללת מחשבה על האופן שבו שינויי מדיניות משפיעים על החלוקה של עבודת הטיפול בשכר ושלא בשכר.

לקחי הקורונה
במדינות רבות בעולם מגפת הקורונה חשפה את מצבן הרעוע של המערכות הציבוריות, שסובלות ממחסור בכוח אדם ומתת־השקעה בתשתיות – בין היתר, בגלל מדיניות כלכלית ארוכת שנים שהתבטאה בקיצוצים, הפרטה ודה־רגולציה. עוד חשפה המגפה את התפקיד החיוני של עובדות מערכות הבריאות והרווחה, שאמונות על טיפול בנזקיו הבריאותיים והחברתיים של הנגיף. יתרה מכך, מטפלות, גננות, מורות, סייעות ומטפלות סיעודיות – הנמצאות בתחתית שוק העבודה ואינן זוכות להכרה בתרומתן לכלכלה ולתגמול ראוי – התבררו ככוח שבלעדיו אי אפשר לשוב ולהניע את גלגלי המשק.

המגפה אף האירה את חיוניותה של העבודה השקופה ואת התלות של שוק העבודה במשקי הבית. מדיניות הסגרים והבידוד, התפקוד המשובש של המערכות הציבוריות והיכולת המוגבלת להיעזר במסגרות בלתי פורמליות, בשירותים בתשלום או בבני משפחה – כל אלה הובילו לכך שעומס העבודה בתוך הבית גדל משמעותית בזמן המגפה. על פי הנתונים שהצטברו בישראל ובחו״ל בשנתיים האחרונות, מי שנאלצו לשאת בעומס החדש הזה הן בעיקר נשים. אלה גם שילמו מחיר כלכלי בעת המגפה, כשנאלצו להגדיל את שעות העבודה בבית על חשבון העבודה שהן עושות בשכר.

במובן זה, משבר הקורונה יצר הזדמנות לשינוי פרדיגמה ולמעבר מתפיסה כלכלית ניאו־ליברלית – שמטרות־העל שלה הן יעילות, תחרות וצמיחה באמצעות צמצום ההשקעות הישירות בשירותים הציבוריים – לתפיסה כלכלית מרחיבה, ששמה במרכז את רווחת בני ובנות האדם ומכירה בטיפול כתשתית חברתית חיונית שיש להשקיע בה.

// המאמר פורסם במקור בכתב העת 'תלם', גיליון 7, במסגרת פרויקט "הרעיונות הגדולים"