בחישוב למשק בית, תקציב המשרד ירד משיא של 8,388 ש"ח ב-1995, בשיא תקופת קליטת ההגירה ההמונית ממדינות חבר העמים, ל-1,130 ש"ח ב-2011; סכום זה קטן בכמחצית גם מהסכום המקביל ב-1988, לפני גל ההגירה. ב-2011, תקציב משרד הבינוי והשיכון היווה 0.72% מתקציב המדינה, נמוך מן השיעור המקביל ב-1988 – 0.94% ונמוך בהרבה מן השיעור ב-1995 – 5.14%.

בתוך תקציב המשרד, ההקצאה למענקים התכווצה מ-2.03 מיליארד ש"ח ב-2000 ל-0.15 מיליארד ש"ח ב-2011; מימון המשכנתאות התכווץ מ-3.74 מיליארד ש"ח ל-0.12 מיליארד ש"ח; וההקצאה לסיוע בשכר דירה התכווצה מ-1.84 מיליארד ש"ח ל-1.28 מיליארד ש"ח. זאת ועוד, מספר יחידות הדיור הציבורי התכווץ בכ-30%. כל זאת כאשר מחירי הדיור עולים ונוסקים: בין 1988 ל-2011 עלה מדד מחירי הדירות ב-815%, בעוד שמדד המחירים לצרכן עלה ב-350%.

מרגע שהשליטה בתחום הדיור הועברה מידי המדינה לידי כוחות השוק, פעלו כוחות אלה – משפחות החפצות במגורי "יוקרה", קבלנים המבקשים להגדיל את רווחיהם, רשויות מקומיות החפצות בהגדלת ההכנסות מארנונה, משקיעים הרוצים "לעשות מכה" ותושבי חו"ל המשלבים "ציונות" ועסקים – לנווט את הבנייה הרחק מן הצרכים של מרבית האוכלוסייה. שטח ממוצע (ברוטו) של דירה חדשה עלה מ-143 מ"ר בשנת 2000 ל-178 מ"ר ב-2011. משקלן של דירות בנות 5 חדרים ומעלה עלה מ-39.2% מכלל הבנייה ב-2000 ל-53.8% ב-2011, בעוד שמשקל הדירות בנות 3 חדרים ומטה ירד מ-20.2% ל-8.7%. אחת התוצאות – שיעור הבעלות על דירה של כלל משקי הבית ירד, מ-73% ב-1995 ל-66% ב-2008. הירידה הגדולה ביותר נרשמה בקרב משפחות במעמד הבינוני.

מחברי המסמך קובעים כי מנגנון השוק לבדו אינו מסוגל לענות על צרכי הדיור של כלל האוכלוסייה וקוראים למדינה לשוב וליטול לידיה את המושכות. במקום להסתפק במעורבות עקיפה, בצורה של עידוד כוחות השוק להגדיל את ההיצע, על הממשלה לעבור למעורבות ישירה ובראש ובראשונה לשקם את תקציב הדיור הממשלתי כך שיוכל לסייע למימוש היעד של דיור בר השגה כל, אם במסלול המשכנתאות, אם במסלול הסיוע בשכר דירה ואם במסלול הדיור הציבורי.