נתחיל מתזכורת: החלטת הממשלה מאוקטובר 2014 קובעת חובת ניתוח מגדרי של תקציבי משרדי הממשלה ויחידות הסמך. הניתוח מתפרסם בספרי הצעת התקציב הרשמיים של המשרדים ואמור לשמש בסיס לקביעת יעדים לצמצום פערים.

החלטת הממשלה התקבלה בעקבות פעילות פמיניסטית לקידום תקצוב מגדרי, שנמשכה למעלה מעשור. גישת התקצוב מגדרי מבקשת להטמיע את הצרכים, את חוויות החיים של נשים ואת נקודת מבטן בזרם המרכזי של תהליכי התקצוב וקבלת ההחלטות הכלכליות. זוהי גישה העושה שימוש בתקציב ככלי לחשיפת דפוסים של אי שוויון בחלוקת משאבים, כאשר המטרה היא חלוקתם מחדש באופן שמתקן את אי השוויון ואת הפערים בין נשים וגברים בנגישות למשאבים ושירותים ציבוריים.
יישום החלטת הממשלה החל ב-2015. עד תקציב 2018-2017 חלה התקדמות משמעותית בהיקף ובתחומי הניתוח. אמנם הניתוח ואופן ההצגה לא היו אחידים, אך חלק מהמשרדים עשו מאמצים לכלול בניתוח מרכיבים שנעדרו מהניתוח שנערך עבור הצעות התקציב הקודמות. התוצרים חשפו על בסיס נתונים פורמליים, סוגיות של אי שוויון בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. על בסיס נתונים אלה ניתן היה להתחיל ולחשוב על מדיניות לתיקון הפערים.

במקום ללכת צעד קדימה ועל בסיס המידע שנאסף, להטמיע שיקולים מגדריים בבסיס חלוקת התקציב ותכנון המדיניות, הצעת התקציב לשנים 2022-2021 מחזירה אותנו עשרה צעדים אחורה.
מבט מהיר על חלק מספרי התקציב של המשרדים, שעלה לאתר אגף תקציבים, מעלה צמצום ניכר של עבודת הניתוח המגדרי. למעשה, רוב המשרדים מציגים דיווח אחיד של נתונים יבשים אודות ייצוג נשים במשרות בכירות ופערי שכר חציוניים כלליים, נתונים הקיימים ממילא בנציבות שירות המדינה ובדוחות התקופתיים של הממונה על השכר. אין כמעט התייחסות לנשים וגברים כמקבלי שירותים ולבחינה מגדרית של תקציבי תמיכות או רכש. אין גם הסברים או יעדים לתיקון. פערים ונתונים שכבר נחשפו בשנים עברו נמחקו לגמרי מחלק מהספרים. ובמילים אחרות – בשם ״האחדת״ הדיווח של המשרדים, משרד האוצר רוקן מתוכן את רעיון התקצוב המגדרי.

המסקנה הישנה והידועה: עבודתם של הארגונים הפמיניסטיים לא תמה לעולם. גם כשאנו רושמות לעצמנו הישג, עדין עלינו לפקח ולהיאבק על אופן היישום שלו. במקרה הנוכחי, השנה מדובר ביישום כושל המעמיד בסכנה את ההישג כולו.