מאמר

מיסוי העושר הכרחי לפירוק התכנון המונופוליסטי של היום

תמונה: flickr, Steve Jurvetson

השוק החופשי התחרותי לכאורה יצר מפלצות תכנון מרכזי חסרות תקדים. לא סוציאליסטים יצרו אותן, אלא טייקונים קפיטליסטיים למהדרין. מיסוי העושר יאפשר להציב סייג ליכולתם של טייקונים אלה לקבוע את יעדי הפיתוח הציבוריים

עוד ועוד פעילים וחוקרים מצטרפים לאחרונה לקריאה להטיל מס עושר, ובמקומות (הלא רבים) שבהם הוא קיים – להעלותו.

למה צריך למסות את העושר? בגלל שתי סיבות עיקריות. האחת היא צמצום הפערים העמוקים שהתפתחו בעידן הנוכחי בין עשירים לבין המעמד הבינוני וכמובן גם המעמד הנמוך, פערים הנתפסים כנושאי סיכון ליציבות החברתית.

הסיבה השנייה למיסוי העושר היא העמדת משאבים לרשות המדינה שיאפשרו לה להתמודד עם העלויות הגדלות של השירותים שהיא מעניקה לתושבים.

משאבים אלה נדרשים במיוחד כדי שתכנון החיים החברתיים והכלכליים שלנו – העתיד המתהווה מיום ליום – לא יהיה נתון במידה גדלה והולכת בידיהם של מספר קטן של טייקונים העומדים בראש תאגידים רב-לאומיים ענקיים, כדוגמת ארבעת פרשי העולם הדיגיטלי: ג'ף בזוס מאמזון, מארק צוקרברג מפייסבוק, טים קוק מאפל ואילון מאסק מטסלה וספייסX (רשימה לא מחייבת, שניתן להרחיב לכדי גדוד פרשים מלא).

לדעתי, נימוק חשוב למיסוי העושר הוא הצבת סייג ליכולת של טייקונים אלה לקבוע את יעדי הפיתוח הציבוריים – פיתוח טכנולוגי, כלכלי, תרבותי – יעדים שבתנאים כתיקונם אמורים להיות נושא לדיון ציבורי ולפעולה מדינתית.

הצד השני של המטבע הוא שראוי למסות את העושר על מנת להחזיר למדינה – כמייצגת את הציבור הרחב – את היכולת לקבוע יעדי פיתוח ולכונן שירותים ציבוריים איכותיים ואוניברסליים.

סוגיית התכנון של החיים הציבוריים בכלל ושל השוק הכלכלי בפרט  מחזירה אותנו כמעט מאה שנים אחורה, אל התקופה שבה התנהל דיון ציבורי נרחב בין שני מחנות פוליטיים-כלכליים: מחנה ליברלי שדגל בשוק חופשי, ומחנה שהתגלם בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה,במפלגות קומוניסטיות או סוציאליסטיות, שדגלו בכלכלה מתוכננת.

דיון זה התנהל על רקע החשש שהשתרר בשורות המעמד השליט במעצמות הליברליות מפני מהפכה בנוסח הסובייטי. חשש זה התעצם בעקבות המשבר הכלכלי הגדול של 1929, שהתמשך אל תוך מלחמת העולם השנייה כשהוא מותיר אחריו עשרות מיליונים ללא פרנסה.

הדובר המובהק של המחנה הליברלי היה פרידריך האייק, כלכלן יליד אוסטריה שחי ופעל בעיקר באנגליה ובארה"ב. עבודתו האקדמית זיכתה אותו בפרס נובל בכלכלה, וספרו "הדרך לשעבוד" זיכה אותו במעמד ציבורי רם. בין השאר הוא נתפס כאביה הרוחני של אסכולת שיקגו בכלכלה, שבראשה ניצב הכלכלן הידוע מילטון פרידמן. בישראל ראה "הדרך לשעבוד" אור לאחרונה בהוצאת מרכז שלם, מכון מחקר ניאו-ליברלי.

האייק דגל בשוק חופשי שבו התחרות בין הגורמים הפועלים היא הקובעת את המוצרים ואת המחירים. הוא גם האמין כי הדרך לחברה טובה יותר היא צמיחה ועוד צמיחה: "הסיכוי היחיד לבנייה של עולם הוגן היא שנוכל להמשיך ולשפר את הרמה הכללית של העושר" – ולא צדק חלוקתי, הכרוך במידה רבה של תכנון.

כנגד הסוציאליסטים טען האייק כי "סוציאליזם פירושו ביטול היוזמה הפרטית, ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור והצבה במקומם של 'כלכלה מתוכננת' שבה היזם הפועל למען רווח מוחלף על ידי גוף תכנון מרכזי".

הוא המשיך והזהיר מפני תכנון מרכזי: "אין ספק כי אם אנו רוצים להבטיח חלוקה של העושר בהתאם לסטנדרט קבוע מראש, אם אנו חפצים לקבוע באופן מודע מה יהיה למי, יהיה עלינו לתכנן את המערכת הכלכלית כולה. השאלה הנותרת היא אם המחיר שנידרש לשלם כדי לממש את אידיאל הצדק של מאן דהוא לא יהיה בהכרח אי שביעות רצון גדולה יותר ודיכוי חזק יותר מזה שנגרם אי פעם על ידי המשחק החופשי של הכוחות הכלכליים".

"ומי יכחיש", המשיך, "שעולם שבו העשירים הם בעלי עוצמה עדיף על עולם שבו רק בעלי העוצמה מסוגלים לרכוש עושר".

אז מה החלופה לתכנון? תחרות. "תחרות", קבע האייק. "עדיפה על פני כל שיטה יעילה אחרת המוכרת לנו ועוד יותר מכך בגלל שזוהי השיטה היחידה המאפשרת לתאם בין כל פעילויותינו מבלי שהדבר יהיה כרוך בהתערבות דכאנית או שרירותית של השלטון".

השדים המדינתיים נעלמו, שדים חדשים נוצרו

כיום, כ-80 שנה לאחר שדברים אלה נכתבו, חסידי האייק ופרידמן יכולים כבר להירגע. כל השדים שהדירו שינה מעיניו של האייק נעלמו כלא היו.

ברית המועצות קרסה, המחנה הסוציאליסטי בעולם נחלש, ובמדינות הליברליות, מנגנוני המדינה שעוררו חשש כה כבד הולכים ומאבדים מכוחם, אם בגלל גלי הפרטה, אם בעקבות דה-רגולציה ואם בעקבות תת-תקצוב.

אלא שאת מקומם של גופי התכנון המדינתיים שכה הפחידו את האייק תופסים היום גופים חזקים הרבה יותר – מונופולים עסקיים רב-לאומיים רבי עוצמה, שהגדולים שבהם מחזיקים בעושר גדול מזה של רבות ממדינות העולם. בעת כתיבת שורות אלה, הדוגמה הידועה ביותר היא זו של תאגיד אפל, שהונו הוערך בינואר 2020 ביותר מטריליון דולר, סכום הגדול מהתמ"ג של מרבית מדינות העולם וגדול כמעט פי 4 גם מהתמ"ג של ישראל.

כדי להשיג את הסכום הזה ואף להגדילו, אפל מפעילה מנגנוני תכנון מרכזי שבוודאי היו מפליאים אפילו את סטאלין. אפל מתכננת כל צעד ושעל בעשרות אם לא במאות אתרים ברחבי תבל: את תקציב התפעול; את תקציב המחקר והפיתוח; את הדורות הבאים של המחשבים, האייפונים והאייפדים.

אפל מתכננת גם את תקציבי הפרסום והשיווק; את מיקום חוות השרתים; את היקף כוח האדם; את מדרגות השכר; את רכישות חומרי הגלם; את תקציב ההשתלטות על תאגידים מתחרים; את תקציב "הריכוך" של שרי התעשייה והתקשורת ברבות מהמדינות שבהן היא פועלת; ועוד ועוד. והמכללות האקדמיות פולטות מדי שנה עוד ועוד פקידים מתכננים – סליחה, "מנהלי עסקים".

השוק החופשי הלכאורה-תחרותי יצר מפלצות תכנון מרכזי חסרות תקדים. לא סוציאליסטים יצרו אותן, אלא טייקונים קפיטליסטיים למהדרין.

יותר מכל, אפל ועמיתותיה מתכננות היטב את חבות המס שלהן, כך שחלק גדול ככל האפשר של רווחיהן יוותר בידיהן ולא יגיע אל קופת משרדי האוצר במדינות השונות  שבהן הן פועלות. את התוצאה אנו מכירים יפה בישראל: שני התאגידים הגדולים ביותר מבחינת היצוא, אינטל וטבע, חוייבו במשך שנים בשיעור מס מזערי.

כתוצאה מכך, המדינה – אותה מדינה שהאייק צייר כמפלצת המאיימת לבלוע ולמשטר את כולנו – עוברת תהליך אטי אך מתמיד של disinvestment, של אובדן יכולת התכנון והרגולציה. שירותים רבים, ובראשם מערכת החינוך ומערכת הבריאות, מוצאים עצמם מורעבים, כמו שגילינו כאן ובמדינות רבות נוספות עם פרוץ מגיפת הקורונה.

הטיעון הבסיסי והמוכר ביותר נגד מיסוי העושר הוא שהעשירים משקיעים מחדש את רווחיהם – עושרם – וכי השקעות אלה הם מנוע הצמיחה היעיל ביותר, משום שהעשירים מצויידים בידע ובניסיון מסחרי ועסקי (שפקידי ממשלה, כך נהוג לחשוב, אינם ניחנים בהם, לפחות לא באותה מידה) שמאפשר להם להשקיע במוצרים או בטכנולוגיות הרווחיות ביותר.

אלא שעשירים לא בהכרח משקיעים את כל רווחיהם. רבים, למשל, "מוציאים" את הונם אל מחוץ לשוק ומפקידים אותו בניירות ערך או במט"ח ואפילו בחשבונות עו"ש. במלים אחרות, חלק מההון אינו מושקע בהשקעות יצרניות, אלא בעשיית כסף מכסף.

ומה עם יתרונות התחרות?

ובכן, שלא כמו בימיו של האייק, כאשר מרבית החברות היו קטנות יחסית, הרי שכיום, כאשר מדובר בתאגידי ענק, תחרות היא מושג מטעה. הרעיון של תחרות כגורם המסדיר את פעילות השוק מבוסס על מציאות היסטורית של של ריבוי מתחרים, שכולם מוכרים מוצרים דומים, כולם מאויישים על ידי מעט עובדים, וכולם מייצרים לבעליהם הכנסה צנועה יחסית, שלרוב אינה יכולה לשמש ליצירת עושר של ממש.

בימים של שוק תאגידי גלובלי המאוכלס במונופולים ואוליגופולים שבקופתם מיליארדי דולרים, התחרות היא לא רק על האיכות של מוצר זה או אחר או על מחירו. כיום מדובר במירוץ תחרותי, תחרות שיש בה מנצח בודד שזוכה בכל התהילה – ובמקרה שלנו, כל הרווחים או חלקם הגדול.

בשונה מתחרות ריצה אולימפית, מי שמנצח במירוץ התחרותי התאגידי הוא לא תמיד זה שרץ מהר מכל האחרים; לעתים קרובות זהו הרץ שמצליח להסיט את מתחריו מהמסלול. המנצח הוא המונופול, ואם המונופול נתקל בדרכו בכמה דגים שהם גדולים מכדי להיבלע, הוא יכול להגיע אתם להסדר של  חלוקת השוק. עוצמתן של אפל ודומותיה טמונה ביכולתן לנטרל את כוחות השוק.

האייק עצמו היה כמובן מודע לסכנה שטמונה בכלכלה שבה התחרות מדוכאת והתכנון נתון בידי מונופולים. הוא ראה בכך התפתחות גרועה אף יותר מתכנון מרכזי, ובעצם מצב שאינו תואם לא את עמדותיהם של מצדדי השוק ולא את אלה של מצדדי התכנון.

הוא ראה בסטייה זאת סכנה של מדרון חלקלק, שכן הגוף היחיד שמסוגל לבלום את מגמת המונופוליזציה הוא המדינה, ומעורבות המדינה נושאת עמה לדעתו סכנה של הידרדרות אל עבר תכנון מרכזי ואובדן החירות.

וכאן אנו מגיעים אל הטיעון המרכזי שלנו בזכות מיסוי העושר: העושר האגדי של ימינו מעניק לבעליו המונופוליסטיים או האוליגופוליסטיים את היכולת להפוך את אסטרטגיית הצמיחה הפרטית שלהן לסדר היום הקולקטיבי ואת התוכנית העסקית שלהם  לפרויקט לאומי. בישראל, למשל, ההיי-טק אינו עוד ענף תעשייתי, הוא הפרויקט שהופך אותנו ל"אומת הסטארט-אפ".

זה בולט במיוחד, כמובן, בתחום טכנולוגיית התקשורת, שמעמדה כה חזק עד שהיא הצליחה לנכס לעצמה את עצם המושג "טכנולוגיה".

כמו כולם, גם אני מתפעל מזה שתוכנת הדואר האלקטרוני שלי יודעת לנחש את מילות הפתיחה השגורות, אבל בעצם כבר עברנו את שלב מילות הפתיחה ואנו מצויים בשלב של תכנון מחושב של שיעור גדל והולך של תכנים שמישהו חישב שראוי שאכלול במכתבי. סביר להניח שכבר בימים אלה שוקדים מפתחי אלגוריתמים ואנשי בינה מלאכותית על אפשרות שהמכתב כולו ייכתב על ידי התאגיד.

אבל האם לא ראוי היה כי תאגידי ההיי-טק, במקום שישתמשו בכספם כדי לפתח עוד ועוד מכשירי פלא -המוצעים לעתים מזומנות ומציבים את הצרכנים בפני דילמה קיומית אם להיות חלק מחזית הקידמה האנושית (דור 4, דור 5 וכיו"ב) או שמא חלילה להצטרף אל שורות הנותרים בעולם הישן (דור 2, דור 3) – ישלמו חלק משמעותי של כספים תאגידיים ו/או אישיים אלה כמס לקופת האוצר, ושם יושקע בשדרוג מערכת החינוך הציבורית ובהגדלת שיעור הלומדים באוניברסיטה?

זה יפה שאינטל מעסיקה עשרות אלפי ישראלים, אלא שבתמורה לכך היא נהנית מהנחות מפליגות במסים, בנוסף למענקים נדיבים מקופת האוצר. האם לא עדיף היה שהמדינה תחזיק בקופתה מספיק כסף כדי להשקיע כאן בישראל בפיתוח תאגידים מקומיים שישנו את פני הכלכלה בפריפריה, במקום שנספק לאמריקאים מרכזי מחקר ופיתוח זולים (מבחינתם) במרכז הארץ?

// פורסם במקור באתר 'שיחה מקומית'