ישראל אינה מצויה בקטסטרופה כלכלית. הגירעון תפח בין השאר בגלל התנהלות לא נכונה – המעבר לתקציב דו-שנתי, שמנע התמודדות בזמן אמת עם הירידה בהכנסות ממסים.

ב-2003-2002, ברקע הקיצוצים התקציביים חסרי-התקדים עמדה גם כן התנהלות לא נכונה של ההנהגה: נגיד בנק ישראל התחייב להוריד את הריבית בתנאי ששר האוצר יגיש תקציב קטן מהמתוכנן; שר האוצר לא עמד בהתחייבותו והנגיד, בפאניקה, הקפיץ את הריבית, מה שיצר משבר אמון ואווירה נוחה לקיצוצים.

ב-2003-2002, הממשלה ניצלה את המשבר הפיסקלי כדי לקדם מדיניות שמרנית נוסח תאצ'ר ובעיקר:

1. קיצוצים חסרי-תקדים במערך קצבאות הביטוח הלאומי, שהקפיצו את שיעור העוני בישראל.

2. מכירת קרנות הפנסיה לחברות ביטוח, שפגעו בחסכון הפנסיוני של מאות אלפי עובדות ועובדים.

הפעם, יש להימנע מצעדים שכאלה. ממשלה צריכה לשדר יציבות ודאגה לאזרח – ולא להתייחס לאזרחים כאל חבורת נצלנים וסחטנים.

מה כן?

• תקציב הביטחון, שברוב העשור הקודם גדל יותר מן התקציבים החברתיים, יכול לקטון בשנים הקרובות, על רקע היחלשות ארוכת-טווח של מרבית שכנותינו.
• ניתן לדחות בשנה-שנתיים פרוייקטים תשתיתיים, כדוגמת פרוייקטים של תשתיות תחבורה.
• אפשר להקטין הוצאות עודפות בהתנחלויות, כדוגמת מענקי איזון מוגדלים, הקלות מס וסיבסוד-יתר של שירותים חברתיים.
• יש להגדיל את מיסוי התאגידים ולהנהיג מיסוי עושר, ולו בהוראות שעה. הגידול הרב בנכסים הפיננסיים בישראל לא הוליד הכנסות גדולות יותר של המדינה ממסים.