אלפי בני/ות נוער נושרים מדי שנה ממערכת החינוך. בהיעדר נתונים מעודכנים, ניתן לשער שהתופעה התגברה בשנתיים האחרונות, במיוחד בקרב ילדים/ות ובני/ות נוער שהקשר שלהם למערכת החינוך היה ממילא קלוש ובהם אלה שהתקשו להשתלב במנגנוני הלמידה מרחוק
ההנהגה הכלכלית של ישראל מפנה שוב ושוב אצבע מאשימה אל הפריון הנמוך של העובדות והעובדים, כהסבר עיקרי לכך שרמת החיים בישראל עדיין רחוקה משמעותית מזו של מרבית ארצות המערב. מנסחי הצעת חוק התקציב והצעת חוק ההסדרים מתגאים שנה אחר שנה בכך שהצעותיהם יובילו להעלאת הפריון.
הפריון הנמוך מצדו הוא בין השאר פרי הביאושים של מערכת חינוך ממוסללת ומפוערת שאינה מעניקה לרבים ורבות מתלמידיה את מלוא הכלים הנחשבים למחוללי פריון גבוה. בהקשר זה מן הראוי להסב את תשומת הלב לנקודת תורפה נוספת של מערכת החינוך, והיא העובדה שאלפי בני/ות נוער נושרים מדי שנה מן המערכת, מבלי שיגיעו אפילו אל סיום המגמה שאליה הוסללו. סביר להניח כי רובם לא יתרמו הרבה להעלאת הפריון במשק.
לפי נתונים של המועצה הלאומית לשלום הילד, במהלך שנת הלימודים 2016/17 ובמעבר לשנת הלימודים 2017/18 נשרו מחטיבת הביניים ומן החטיבה העליונה 15,853 תלמידות ותלמידים.[1] מדובר בנשירה נטו, דהיינו נושרים שלא עברו למוסד לימודים אחר כלשהו. מדובר ב-20 נושרים מתוך כל אלף תלמידות ותלמידים.
השנתון של המועצה הלאומית לשלום הילד מאפשר לנו לדעת היכן היו שיעורי הנשירה גבוהים במיוחד. בקרב היהודים, השיעורים הגבוהים ביותר נרשמו ביישובים עם אוכלוסייה חרדית גדולה: ירושלים (46 לאלף), צפת (45 לאלף), מודיעין עילית (36 לאלף) ובית שמש (35 לאלף). בקרב הערבים אזרחי ישראל, שיעורי הנשירה הגבוהים ביותר נרשמו ביישובים הבדואיים בנגב: כסייפה (49 לאלף), רהט (33 לאלף), חורה (30 לאלף), תל שבע (28 לאלף), וערערה בנגב (27 לאלף).
עמותת "יכולות", המוכרת מהישגיה בהעלאת שיעור הזכאות לתעודת בגרות בבתי הספר ביישובים הדרוזיים בצפון והפועלת היום גם ביישובי הבדואים בנגב, מציגה נתונים ולפיהם ב-2018, 30% מבני/ות ה-17 הבדואיים כלל לא היו במסגרת חינוכית.[2]
בהיעדר נתונים מעודכנים, אפשר רק לשער שתופעת הנשירה, המתרחשת שנה אחר שנה בזמנים כתיקונם, התגברה בשנתיים האחרונות, שנות מגיפת הקורונה. אפשר לשער עוד כי הנשירה התגברה במיוחד בקרב ילדים/ות ובני/ות נוער שהקשר שלהם עם מערכת החינוך היה ממילא קלוש ובהם אלה שהתקשו להשתלב במנגנוני הלמידה מרחוק, אם עקב מחסור בציוד הולם, אם עקב תשתיות לקויות ואם עקב שליטה בלתי מספקת ברזי האינטרנט.
היהודים החרדים והבדואים בנגב נמנים עם הקהילות העניות ביותר בישראל. שתי הקהילות מצויות בשולי המשק, עם שיעור נמוך של השתתפות בכוח העבודה, האחת בגלל שיעור נמוך של גברים עובדים והשנייה בגלל מצב כללי של תת-פיתוח כלכלי.[3] אמנם, בשתי הקהילות מתרחשים תהליכים של שינוי: בקרב החרדים יש גידול מתמיד בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, כולל של הגברים ובקרב הבדואים יש גידול – אמנם איטי מאוד – של שיעור הזכאות לתעודת בגרות בקרב בני/ות ה-17, מ-29.4% זכאים וזכאיות ב-2009 ל-36.8% ב-2018.
עם זאת, אצל היהודים החרדים, אידיאל ההשכלה הקהילתי שונה מזה שמציעה מערכת החינוך והפריון אצלם כלל אינו נמדד במונחים של התוצר הלאומי הגולמי אלא ביכולת הקיום של קהילת הלומדים. אצל הבדואים, רבים מן היישובים כלל אינם מוכרים והם סובלים מהיעדר תשתיות בסיסיות.
אז איך כל זה קשור לתקציב המדינה? מבחינת תקציב המדינה, הנוער הנושר הוא במידה רבה נוער חוץ-תקציבי. אמנם משרד החינוך ומשרד העבודה מפעילים תכניות שונות לסיוע לנושרים, אלא שאם המדינה אכן מעוניינת בשיפור של ממש של הפריון במשק, עליה לעשות הרבה יותר משהיא עושה כיום. עליה להאיץ מאוד את ההכרה ביישובים הבדואיים הבלתי מוכרים, לחברם לכל התשתיות הבסיסיות, להשקיע בפיתוח כלכלי שלהם ולשדרג את בתי הספר. ובאשר לחרדים, המדינה יכולה לייצר אופציה שהקהילה החרדית אינה מעניקה לנושרים, באמצעות השקעה בהקמת חלופה ממלכתית איכותית למערכת החינוך החרדית שממנה נפלטו.
***
[1] המועצה הלאומית לשלום הילד. שנתון. 2018. ירושלים.
[2] יכולות. 2021. המגזר הבדואי בנגב: המצב כיום בחינוך התיכוני. תל אביב.
[3] מרכז מחקר ומידע של הכנסת. 2018. תעסוקת החרדים: תיאור יעדי הממשלה והתפתחות הנתונים בשנים האחרונות
// פורסם במקור באתר העוקץ