השוויון והצדק החברתי אינם עומדים בראש סולם העדיפויות של המדינה. בכל הנוגע לקידום רמת החיים של כלל הישראלים, הממשלה משליכה את יהבה על צמיחה כלכלית. אך פירות הצמיחה חלחלו וממשיכים לחלחל כלפי מעלה יותר מאשר כלפי מטה. על כן מתבקשת מעורבות מדינתית משמעותית.

בשנתיים-שלוש האחרונות נרשמת עלייה בשכר, שהיא תוצאה, בין השאר, של הסכמי שכר שהממשלה חתמה עם המורות והמורים ("אופק חדש" ו"עוז לתמורה") ועם עובדי המדינה, ושל העלאת שכר המינימום.

עם זאת, פערי ההכנסות גדולים ביותר. ב-2015 ההכנסה הכספית ברוטו של משק בית שבראשו שכיר עמדה בעשירון התחתון, על 4,644 ₪ לחודש, בעוד שבעשירון העליון היא עמדה על 58,293 ₪. שני העשירונים הגבוהים, 9 ו-10, נהנו מ-43.9% מכלל הכנסות משקי הבית, בעוד ש-8 העשירונים האחרים התחלקו ב-56.1% הנותרים. יש לציין כי בתוך העשירון העליון עצמו יש פערים עצומים בין המאיון העליון ובין שאר העשירון.

הבעיה היא שממשלות ישראל הלכו וקיצצו ביכולותיהן לפעול, ובעיקר ביכולותיהן התקציביות. התוצאה היא הידלדלות והצטמקות השירותים החברתיים שהמדינה מספקת: שירותי חינוך, השכלה גבוהה, בריאות, רווחה וביטחון סוציאלי. ההוצאה הממשלתית (כולל רשויות מקומיות) הכוללת ב-2014, שעמדה על 41.2% תמ"ג, מציבה את ישראל בדבוקה אחת עם ארצות במזרח אירופה וארצות בעלות מסורת של הוצאה ממשלתית נמוכה כדוגמת ניו זילנד וקנדה (שלהן הוצאות ביטחון נמוכות מזו של ישראל).

זאת ועוד: מעייניהן של ממשלות ישראל נתונים בעיקר לבעיות מדיניות וביטחוניות ובראשן הסכסוך עם הפלסטינים, המתבטא בעימותים אלימים תכופים. ממשלות ישראל אינן פנויות לפתח תכניות ארוכות טווח להעלאת שיעור הזכאות לתעודת בגרות, להגדלת אוכלוסיית הסטודנטים או להכללתה של כלל אוכלוסיית ישראל ב'אומת הסטארט-אפ'.

להלן כמה מהממצאים הנוספים של הדו"ח:

1. תעסוקה ושכר: מנכ"ל חברה בורסאית גדולה מרוויח פי 91 משכר המינימום 

• פירות הצמיחה ממשיכים לחלחל מעלה יותר משהם מחלחלים כלפי מטה. הדבר משתקף היטב בשכר המנהלים הבכירים: ב-2015, התגמול של המנהלים הבכירים בתאגידים הגדולים עלה יחסית ל-2014. העלייה המשמעותית הייתה בתגמולים שאינם שכר – תשלום מבוסס מניות – בשעה שהשכר, דמי הניהול והמענקים כמעט ולא השתנו.
• המנכ"לים של 100 החברות הגדולות ביותר שמניותיהן נסחרות בבורסה התל אביבית ("מדד תל אביב 100") תוגמלו, בממוצע, בסכום שנתי כולל של 5.1 מיליון ש"ח, או 425 אלף ש"ח בחודש.
• התגמול השנתי הממוצע של חמשת נושאי המשרות הבכירות בחברות אלה עמד על 4 מיליון ש"ח, או 337 אלף ש"ח בחודש.
• הפערים בין המנהלים הבכירים ובין שאר העובדים במשק הוסיפו להיות  גבוהים ביותר. התגמול הממוצע של המנכ"לים היה גבוה פי 44 מהשכר הממוצע במשק (9,592 ש"ח, עובדים ישראליים בלבד) ופי 91 משכר המינימום באותה שנה (4,650 ש"ח).

• השכר מתחלק באופן לא שוויוני לא רק בין שני המגדרים אלא גם בין קבוצות האוכלוסייה השונות, כלהלן (נתוני 2015):
  • שכרם של שכירים אשכנזים ילידי הארץ עמד על 31% מעל לממוצע;
  • שכרם של שכירים מזרחים ילידי הארץ עמד על 14% מעל לממוצע;
  • שכרם של שכירים ילידי הארץ שהם ילדים ליוצאי מדינות חבר העמים היה בגובה השכר הממוצע (1% מעליו);
  • שכרם של שכירים ערבים עמד על כשני-שלישים מהממוצע;
  • שכרם של שכירים יוצאי אתיופיה (עולים מאתיופיה וילידי ישראל שהם ילדים של עולים מאתיופיה) עמד על כמחצית השכר הממוצע.

שיעור הבלתי מועסקים בישראל בחודש נובמבר 2016 היה נמוך: 4.6%. אבל:

• השיעור הארצי מסתיר פערים גדולים מאוד בין יישובים ובין קבוצות אוכלוסייה: בניתוח לפי יישובים עולה כי בראש טבלת האבטלה מצויים ישובים ערביים ובראשם היישובים הבדואיים בדרום הארץ. בעיירה הבדואית הגדולה ביותר, רהט, שיעור דורשי העבודה עמד בנובמבר 2016 על 14.4%. שיעור דומה נרשם גם בכמה מן היישובים הערביים הגדולים בצפון הארץ ובהם מג'אר (14.8%), סח'נין (14.7%) ואום אל-פחם (14.6%). ברוב היישובים היהודיים שיעור האבטלה היה נמוך מ-5%, אך שיעורים גבוהים הרבה יותר נרשמו בעיירות פיתוח כדוגמת מצפה רמון (9.5%), דימונה (9.3%) וירוחם (8.6%).

2. השכלה: שיעור הסטודנטים ביישובים מבוססים כפול מאשר בפריפריה

הכניסה לענפי התעסוקה עם רמות השכר הגבוהות ביותר מותנית בדרך כלל בהשכלה גבוהה.

• נכון לשנת 2015, רק 29.3% מבני/ות הנוער שהיו בני/ות 17 בשנת 2007 התחילו ללמוד עד 2015 במוסד ישראלי להשכלה גבוהה. שיעור הצעירים וצעירות היהודים שהגיעו להשכלה גבוהה כפול מזה של צעירים וצעירות ערבים.
• בשנת 2014/15, 14.0% מבני 29-20 בישראל למדו באוניברסיטאות ובמכללות אקדמיות. ההתפלגות שלהם לפי יישובים היתה מאוד לא שוויונית: ביישובים מבוססים, השיעור עמד על 21.5%; בעיירות פיתוח – על 12.6%, וביישובים ערביים – על 9.1%.
• ההסבר העיקרי לשיעור הנמוך של המגיעים להשכלה גבוהה הוא השיעור הנמוך של בני נוער המקבלים תעודת בגרות. ב-2013, לראשונה, עלה שיעור הזכאים אל מעל ל-50% וב-2015 הוא הגיע ל-56%. 44% מבני/ות הנוער הגיעו לגיל 17 ללא תעודת בגרות בידם.
• בקרב תלמידים/ות יהודים שסיימו תיכון ב-2007, שיעור המתחילים בלימודים אקדמיים עד 2015 בקרב מסיימי המסלול העיוני – 40.7% – גבוה מזה של מסיימי המסלול המקצועי – 32.8%.
• בעיירות הפיתוח, 77% מבתי הספר העל-יסודיים אינם בבעלות הרשות המקומית. במרבית היישובים המבוססים, במידה ויש בתי ספר מקצועיים, הם ממוקמים בדרך כלל בשכונות ה"דרומיות".

3. בריאות: יהודים חיים שלוש שנים יותר מערבים

הפערים החברתיים מתבטאים גם ברמת הבריאות. רמת בריאות משקפת איכות חיים ובאופן כללי יותר, פערים מעמדיים כלליים: איכות התזונה, איכות הסביבה, איכות המגורים, רמת המודעות לסיכונים בריאותיים, טיב התחבורה, טיב התעסוקה, המרחק ממרכזי שירותים רפואיים ועוד. ההבדלים באיכות חיים משתקפים בשני מדדים עיקריים, המשמשים בכל רחבי העולם לציון פערים ברמת בריאות: תמותת תינוקות ותוחלת חיים.

• שיעור תמותת התינוקות בישראל עמד בשנת 2014 על 3.1. שיעור זה הציב אותה במקום ה-15 בקרב ארצות ה-OECD. השיעור ירד מאוד מאז 1970, הן בקרב יהודים והן בקרב ערבים. ועם זאת, כיום (2014-2010), שיעור תמותת התינוקות בקרב ערבים – 6.4 – גבוה פי 2.6 מזה של יהודים.
• כך גם באשר לתוחלת חיים בלידה, שהיא גבוהה יחסית בישראל: ב-2014, תוחלת החיים של גברים בישראל – 80.3 שנה, הציבה את המדינה במקום השישי מקרב כלל ארצות ה-OECD. תוחלת החיים של נשים – 84.1, למרות שהיא גבוהה מזו של הגברים, מציבה את ישראל במקום ה-12 מקרב כלל ארצות ה-OECD. יתרה מזאת, תוחלת החיים הכללית בישראל מצויה בעלייה מתמדת. עם כל זאת,  תוחלת החיים של גברים יהודים – 80.9 – גבוהה מזו של גברים ערבים – 76.9 ואילו תוחלת החיים של נשים יהודיות – 84.5 – גבוהה מזו של נשים ערביות – 81.1.