כל המובא בגרשיים להלן הוא ציטוט מראיונות שנערכו עם מפונים ומפונות שנעקרו מבתיהם ביישובי הגבול בדרום ובצפון – המיקום מופיע בסוגריים [צ- צפון, ד- דרום]. הפרטים של המרואיינים.ות, התמלול וההקלטות מצויים בידי המחברות.

מתוך מחקר על המפונים.ות מהדרום והצפון המבוסס על ראיונות, נתוני תקציב ונתונים מנהליים. יפורסם בהמשך במלואו. לפרקים הקודמים: בלי תעסוקה ובלי הכשרה, הפקרה במספרים, הערות על תזכיר חוק שיקום ופיתוח חבל תקומה, סדר מרחבי חדש. הפרקים הצפויים הבאים: יומן משא ותורת הכאוס.

שקיפות. 'המלחמה הזאת לימדה אותי כמה אנחנו אזרחים שקופים, שלא רואים אותם, שלא סופרים אותם.' [צ]; ' המערכת לא רואה את הילד, שקוף.' [צ]

בראיונות עולה תחושת שקיפות מטלטלת. נעים ונדים, החוזים הולכים ומתארכים. רבים גם יודעים.ות כי אין להם לאן לחזור, הבית נפגע, או שאינם מסוגלים לכך, וככאלו השקיפות גוברת. בפרט נכון הדבר למפוני.ות הצפון, אשר עתידם.ן לוט בערפל, ומעמדם.ן השקוף חמור יותר 'זה עוד מעגל של שקיפות שיש עלינו, 'אתם בצפון אז תשתקו". הצעד הראשון שיש לעשות כדי להעביר דיסקט מפינוי לשיקום הוא להכיר בהם.ן כנפגעים.ות. פליטות ארוכה כל כך הופכת את כולם – גם המתפקדים.ות ביותר טרם המלחמה – לפגיעים.ות.

מאבק. 'זה לרדוף. את אזרחית סוג ג', סוג ז'. אני לא יודעת איזה סוג' [צ] 'זה כל היום להיות על כל החזיתות. כל פעם משהו, כל שניה. אני אנתק ממך (את השיחה) כבר אני אקבל 20,000 הודעות למלא טפסים, להגיע לפה, להגיש, לבוא לפגישה ואני פשוט עמוסה כל הזמן. אני יושבת בתשע- תשע וחצי בערב. מדבר לדבר, מדבר לדבר' [צ] 'אני עייפה בטירוף, אין לי כוחות.' [צ]

לאחר 10 חודשי פינוי, פליטות ועקירה מביתם.ן, ראוי היה שהמפונים.ות ימצאו אוזן קשבת פנויה וזמינה, כזו שיכולה לטפל במכלול של התמודדויות. מדובר בפתרונות סיעודיים לקשישים; טיפול רפואי; טיפול בנפש; מעבר בין פתרונות דיור זמניים והכנתם לקליטה; ואולי מעל לכל – התאמה של החינוך למיקום ולצרכים של המפונים.ות בעלי.ות הילדים.ות. כעת הכל לבד – מנמלים אדומות בצימר; דרך חיפוש עבודה ללא מקום של קבע; חיפוש מסגרת רביעית או חמישית לכל אחד.ת מהילדים.ות; פתרונות לכלבים וחתולים, דגים וארנבים; דאגה לבתים המתכלים מטילים או סתם מבלאי של בית נטוש; שלא לדבר על בעלי.ות עסקים וחקלאות שכמעט ללא יוצא מהכלל פשוט ויתרו או סגרו. לכן, הצעד השני בדרך לשיקום עובר בכתובת אחת למענה מול הגופים המוסדיים הרלבנטיים. כרגע 'מרוב חמ"לים לא רואים את היער' [צ].

אי ודאות. ' את כל יום אומרת זה ייגמר; הנה השבוע זה ייגמר. אנחנו נחזור הביתה, משכנעת את עצמך כל הזמן. הנה אוטוטו זה יגמר. מי האמין שזה יהיה 9 חודשים פלוס ולא יודעים מתי נחזור' [צפון] 'כשאין צפי, אי הודאות מכרסמת בנפש של כולם' [צ] 'הזמן קפא' [צ] 'ההרגשה שאתה תלוי באחרים או תלוי בחוסר ודאות היא הכי קשה. כן, העניין של צפיפות. כן, העניין של לא להיות בבית זה קשה, אבל החוסר ודאות והחוסר עצמאות זה כנראה הכי קשה.' [צ]

א.נשים יצאו מהבית ולא שבו. בדרום חלק מהיישובים הושבו, אך לא כולם.ן שבו. גם היישובים תחת מינהלת תקומה, היחידים שיש עבורם תכנון אסטרטגי ותקצוב ברור, לא כולם מצאו פתרון בטווח סביר, וחלקם עדיין ממתינים להשלמת שיכוני הביניים עבורם, דבר שמבטיח ששנת הלימודים לא תתחיל כמתוכנן. דרושה מחשבה אסטרטגית כיצד להקנות ודאות בתנאי אי ודאות לגבי השיבה; לייצר לכל פרט, משק בית, יישוב ורשות מסלול ברור שיש בו מענים לטווח הקצר, הבינוני והארוך.

תמונת עתיד. 'ואני כן מצפה שמישהו יעזור בלפחות לפרוס תמונה' [צ] 'התחושה היא של תלישות' [צ] 'אני רוצה שיתנו לי תוכנית פעולה, ואני באמת לא אתפוס אף אחד במילה על החודש או על היום. אבל תגידו לנו איזה שהיא תוכנית פעולה. תגידו לנו המטרה שלי להחזיר אותכם הביתה; בואו נפרוט את זה לפרטים, נבין כמה הדבר הזה לוקח מבחינת זמן ומבחינה תקציבית. ולפחות תנו לנו הבנה של כאילו שיש תוכנית פעולה כי זה נותן הרגשה שאתה עובד לאט לאט לקראת יעדים… ואין אין אף אחד. גם כשאומרים לנו היום אתם תישארו פה עד סוף השנה הקלנדרית הנוכחית. שנת הלימודים הבאה אנחנו מקבלים משמועות …, ואז אנחנו מבינים שבעצם יש לנו עוד 3 חודשים. אף אחד לא בא ואומר.' [צ] 'אבל, את יודעת, אין לנו טעם להתחיל לבדוק עכשיו דברים כשאנחנו לא יודעים מה נגיד להם אנחנו באים באוקטובר, אנחנו באים בנובמבר, אנחנו באים ביולי, מתי אנחנו באים? אף אחד לא יודע' [ד]

דבריהם.ן של המפונים.ות חד משמעיים – ודבר זה נכון למרבה הפלצות גם לגבי עקורי.ות היישובים שנפגעו באופן הקשה ביותר כמו בציטוט האחרון – הם.ן תלויים באוויר, ללא תמונת עתיד, תלושים ממיקום במרחב ומציר זמן. הם.ן מחכים שמישהו יחשוב על היום שאחרי לא רק עבור עזה או לבנון, אלא גם עבור מי שנקלעו לחזית, נעקרו בן לילה או מעט יותר מביתם.ן, וכבר כמעט שנה חיים בין הארכה להארכה. הגיע הזמן שתהיה תוכנית, תוכנית על, שמינהלת תקומה היא רק חלק ממנה, כמו התוכנית להתמודדות עם משבר הקורונה, ש-80 מיליארדי השקלים שהוקצבו לה נראים היום כמו כסף קטן. אם תימשך המדיניות התוספתית, המקצה תקציב נוסף מעת לעת בצורת הארכות הפינוי שניתנות ברגע האחרון ממש, ללא מסגרת תקציבית שצמודה לתכנון אסטרטגי ארוך טווח, ההשלכות על יכולת המדינה להמשיך ולממן את צורכי השיקום – יהיו הרות אסון.