למלחמת ״חרבות הברזל״, שהחלה ב-7 באוקטובר 2023, השלכות משמעותיות על נשים ערביות בישראל, בהיבטים של ביטחון כלכלי ואישי. לפגיעה בהיבטים אלו השלכות חברתיות וכלכליות רחבות יותר הנוגעות לחוסן המשפחתי והקהילתי, לחברה הערבית בפרט ולחברה הישראלית בכללותה.

בהיבטים של תעסוקה, שיעורי תעסוקה של נשים ערביות בגילי העבודה העיקריים (64-25) עלו בחדות מאז שנת 2012 והגיעו לכ-46% ערב המלחמה בספטמבר 2023. ההתרחבות בשיעורי התעסוקה הקיפה נשים בכל קבוצות הגיל והיא תוצר, בין היתר, של יישום (גם אם חלקי) של תוכנית החומש הקודמת ושל מדיניות תומכת תעסוקה (מרכזי הכוון, הכשרות מקצועיות, מעונות יום, פיתוח תשתיות ועוד). בחודשים הראשונים למלחמה חלה ירידה בשיעורי תעסוקת נשים ערביות והם עמדו על 41% בנובמבר 2023.  במקביל, ירדו שיעורי התעסוקה של הגברים הערבים מ-77% בספטמבר ל-66%.^[1]

על פי דוח בנק ישראל, הירידה בתעסוקת נשים ערביות באוקטובר היתה דומה בשיעורה לירידה בתעסוקת נשים יהודיות. סיבה משותפת להיעדרות נשים יהודיות וערביות מהעבודה הייתה השבתת מסגרות החינוך עם פרוץ המלחמה. נשים יהודיות נעדרו מהעבודה בתקופה זו גם עקב יציאת בני זוגן למילואים. בהיעדר סיבה כזאת אצל הנשים הערביות ניתן היה לצפות שירידת התעסוקה בקרבן תהיה דווקא נמוכה יותר בהשוואה לנשים יהודיות.^[2] כפי שנראה בהמשך החשש של נשים ערביות להגיע לעבודה בסביבה מעורבת, יתכן ומסביר אף הוא את הירידה בשיעורי תעסוקתן. עוד על פי בנק ישראל, בחודשים נובמבר ודצמבר 2023 התאוששה תעסוקת הנשים היהודיות והערביות במידות דומות, ועמדה על 3 נקודות אחוז מתחת לרמתה טרם המלחמה. בדו״ח אף צוין כי גברים ערבים התמודדו עם ירידה בתעסוקה בשיעורים גדולים יותר והתאוששות איטית יותר.^[3] עם זאת חשוב לזכור כי שיעורי התעסוקה של נשים ערביות הם מלכתחילה הנמוכים ביותר מבין  כל הקבוצות בשוק העבודה ושכרן הממוצע הוא הנמוך ביותר (6,099 ש״ח בממוצע לחודש בשנת 2021, בהשוואה ל-8,670 ש״ח בקרב כלל הנשים).^[4]

מלבד ירידה בשיעורי התעסוקה, נשים ערביות רבות דיווחו על הפחתה בשעות עבודה. המתיחות בין הקהילות הערביות והיהודיות הגבילו עוד יותר את הזדמנויות העבודה, במיוחד בסביבות מעורבות ועל כן הפגיעה בהיקף התעסוקה קשורה גם בתחושת חוסר הביטחון: 40% מהנשים העובדות בסביבה יהודית-ערבית מעורבת דיווחו על ירידה בשעות העבודה, לעומת 27% מהנשים העובדות בסביבה ערבית. ^[5]

סקר שערך ארגון צופן בקרב מהנדסי ומהנדסות היי-טק ערבים בדצמבר 2023, גילה תחושות של חוסר ביטחון בעבודה ובמרחבים הציבוריים במהלך המלחמה כמו גם חשש משמעותי להביע עמדות אישיות. תחושות אלו בלטו יותר בקרב נשים, אשר חששו יותר להגיע לעבודה (30% מהנשים לעומת 16% מהגברים) ולדבר ערבית במקום העבודה (19% לעומת 13% בהתאמה). כמו כן, יותר נשים מגברים חששו להסתובב במרחב יהודי או מעורב (38% בהשוואה ל-30% בהתאמה).^[6]

חוסר הביטחון האישי קשור גם בממדי הפשיעה והרצח בחברה הערבית ולהזנחת הטיפול בהם מצד רשויות המדינה. זאת לצד ההקלות בהליך הרישוי של כלי ירייה שיביאו להרחבת תפוצת הנשק החוקי והלא-חוקי, אשר עלולים להחמיר את הסכנה לנשים בבית ובמרחב הציבורי. בין השנים 2022-2020 נרצחו בנשק חם 27 נשים ערביות, רובן מנשק בלתי חוקי.^[7]

קיצוצים בתוכניות החומש לחברה הערבית שתכליתן צמצום פערים ופיתוח החברה הערבית, לצד הקפאת מענקי האיזון לרשויות המקומיות הערביות פוגעים בחברה הערבית, לרבות בתוכנית רווחה ומרכזי חוסן שנועדו לתמוך בצעירים בסיכון, בקשישים ובנשים נפגעות אלימות. בנוסף קוצצו תקציביהם של משרדי הממשלה לרבות משרדי הבריאות, הרווחה והחינוך המתמודדים עם אתגרים שטרם ידעו קודם לכן ומתקשים לספק מענים בתנאים של חוסר אקוטי בתקציבים וכוח אדם. עם אתגרים נוספים מתמודדות הנשים הערביות המועסקות במערכות אלו. כך למשל, דוח עמותת אד׳אר מצביע על כך שבנוסף על החוסר בעובדות סוציאליות, לעבודה בשכר נמוך ולמתח הנפשי, בתקופות של אלימות ומתחים לאומיים, עובדות סוציאליות ערביות מתמודדות גם עם תחושת דחייה על ידי עמיתיהן היהודים, תחושות חוסר אונים וחרדה והימנעות מלדבר על נושאים פוליטיים.^[8]

עצירת הפגיעה המתמשכת בנשים הערביות ובחברה הערבית בכלל, דורשת מאמצים מתמשכים, כמו גם השקעה של משאבים מצד הממשלה והרשויות המקומיות ליצירת סביבות בטוחות ותומכות בהן נשים ערביות יוכלו לשגשג כלכלית וחברתית. מאמצים אלו חיוניים למניעת הידרדרות נוספת במעמדן החברתי-כלכלי ולקידום שילובן המלא בחברה הישראלית.