עובדים פלסטינים מועסקים בכלכלה הישראלית מאז הסדרת כניסתם לאחר 1967. בשנים האחרונות מספר העובדים הפלסטינים בישראל נמצא בעלייה מתמדת עד ה-7.10.23, בפרט בענף הבניין שהיה המעסיק הגדול ביותר של עובדים פלסטינים בישראל.

נכון לשנת 2022, עבדו בישראל בהיתר תעסוקה כ-111 אלף עובדים, רובם המכריע מהגדה, מהם כ-80 אלף בבניין, כ-12 אלף בתעשייה ושירותים, כארבעת אלפים בחקלאות קבועה ועוד קרוב לששת אלפים בחקלאות עונתית. עד לעשור הקודם, התאפיין מודל ההעסקה של כלל העובדים הפלסטינים מהגדה בשתי בעיות מבניות משמעותיות הקשורות זו בזו: כבילת עובד הלכה למעשה למעסיק (משום שסיום ההעסקה משמעו היה אבדן מקום העובד במכסות הכמעט מלאות), ותלות במתווכים הגובים סכומים גבוהים מהעובדים, סכומים העלולים להגיע עד למחצית מהמשכורת, תמורת הסדרת היתר עבודה בישראל. בשנת 2016 התקבלה החלטת ממשלה שנועדה לתת מענה לשני קשיים אלו (להלן גם "הרפורמה").

בסוף שנת 2020, החלה הממשלה ביישום רכיב זה בענף הבניין, ולאחר מכן ובשינויים אף בתעשייה ושירותים. על הרקע האמור, נוצר שיתוף הפעולה הנוכחי בין קו לעובד למרכז אדוה באפריל 2022. על מנת להציג תמונה מלאה ככל הניתן על הנעשה בשטח במסגרת הרפורמה, ובעיקר על חופש תנועה בין מעסיקים והתשלום על היתר, המחקר שילב מספר מתודות.

במסגרת המתודה הכמותית נבנה שאלון ייעודי לכל אחד מהענפים, ובמתודה איכותנית בוצעו ראיונות עומק עם 14 עובדים בענפי הבניין והתעשייה. הסקר והראיונות בוצעו בערבית על ידי צוות 'קו לעובד' במעברים שונים. בנוסף, הוגשו בקשות לחופש מידע.

הממצאים מלמדים באופן כללי על השפעה מעטה – אם בכלל – של הרפורמה. יחד עם זאת, הנתונים שמובאים בחלק הראשון מלמדים על אורח החיים של עובדים פלסטינים בישראל, הנבדלים במקומות המוצא, גילם, תת הענפים, ועוד. המשותף הוא כי השכר הגבוה בישראל לעומת הרשות הפלסטינית, גורם לכך שיעבדו בתנאים קשים, מסוכנים ונתונים לשרירות הלב של המעסיקים. כדי לעבוד בישראל, עליהם למצוא היתר ומעסיק. מציאת היתר איננה משימה קלה. מנתונינו עולה כי בענף הבניין, כמחצית מהעובדים נאלצים לקנות היתר – רובם ממתווכים פלסטינים – כדי למצוא מעסיק. העלות של ההיתר גבוהה ועשויה להגיע לכמחצית מהשכר. חלקם עובדים אצל מעסיק שהוא בעל ההיתר, והם תלויים פחות בתיווך. כולם הצביעו על הקושי במציאת היתר ללא תיווך.

המצב – לפי הסקר – השתפר מעט לאחר הרפורמה, כאשר פחות עובדים נדרשו לקנות היתר, אך מהראיונות עולה תמונה קודרת יותר. לעומת זאת, בענף התעשייה רוב רובם של העובדים מועסקים אצל בעל ההיתר ואינם משלמים בגינו, אך שכרם היומי נמוך יותר. מבחינת מטרות הרפורמה ניכר כי הסחר בהיתרים בענף הבניין נמשך, גם אם בעוצמה פחותה. מבחינת החופש להחליף מעסיק עולה מהנתונים שבידינו תמונה מעניינת. רוב העובדים מעידים כי היו מעוניינים להחליף מעסיק אך רובם אינם עושים זאת. גם בבניין וגם בתעשייה קבוצה ניכרת של עובדים העידו למעשה כי אינם מחליפים מעסיק מכיוון שאינם יודעים כיצד למצוא מעסיק ללא גורמי תיווך. קבוצה גדולה זו מעידה כי השוק של עובדים פלסטינים בישראל אינו חופשי בחלקו הגדול. חלק אחר ענה באופן שתואם את המעמד השולי בשוק העבודה. מכל מקום, ההבדלים שנצפו אינם קשורים ככל הנראה לרפורמה. בעת הזו קשה לסכם בהמלצות למדיניות, מעצם העובדה שהעסקת פלסטינים מהגדה בישראל עומדת בסימן שאלה, ויתכן כי כלל לא ידרשו המלצות מעין אלו.

מכל מקום, המלצתנו העיקרית באם ישובו העובדים מהגדה לישראל, היא לשוב ולאמץ את המלצות הצוות שעמדו בבסיס הרפורמה, אך הפעם ליישמן במלואן.