קבוצת האוכלוסייה הפגיעה ביותר בישראל היא זו של הפליטים מאריתריאה וסודן. ומה קורה עכשיו, עם פרוץ מגפת הקורונה?

משבר הקורונה הוא הזדמנות להכיר במה שנראה כרגע כפעילות כלכלית חשובה ביותר – טיפול בבני/ות אדם

אם תוכנית הסיוע הממשלתית לא תתייחס לכך, יש חשש שביום שאחרי, כאשר העובדים יחזרו לעבודה, מספר המובטלים יצטמצם, אך שיעור העניים ועומק העוני – יגדלו הרבה יותר

מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי הנלווה לה חושפים שמספר הישראלים הסובלים מחוסר יציבות בדיור גדול בהרבה, וכולל לא רק את אלה הסובלים מהעדר קורת גג, אלא גם את אלה שמקום מגוריהם נמצא בסיכון מתמיד בעקבות הקושי לעמוד בהוצאות הדיור השוטפות

הקורונה היא מחלה כל כך זולה עד שאפשר לחשוב שהיא משטחת את כל ההבדלים. את כל הפערים. אין מזרח ואין מערב, אין צפון ואין דרום, אין למעלה ולמטה. האמנם?

הדיון הציבורי בדו"ח העוני התמקד בהפניית אצבע מאשימה לכיוון העניים ובשאלת המדידה. השאלה החשובה יותר – מהם הגורמים לעוני ואיך מצמצמים אותו – נדחקה לשוליים. והתשובה עולה באופן ברור מהדו"ח: המדיניות הממשלתית אחראית על שיעור העוני הגבוה, והדרך לצמצמו היא השקעה ציבורית

פרק שלישי, בהשתתפות נעמה לזימי, במסגרת סדרת סרטונים על המחיר החברתי-כלכלי שמשלמת החברה הישראלית בגין התמשכות הסכסוך הישראלי-פלסטיני

המחקר בוחן את מעמדן של משפחות הנמצאות מעט מעל קו העוני ומוצא שמצבן אינו טוב בהרבה מזה של המשפחות העניות

מסמך זה עוסק בכלכלת הטיפול בישראל ומתמקד בשני מקרי מבחן: טיפול בילדים וטיפול בקשישים. על בסיס שני מקרים אלו, נבחנים דפוסי ההשקעה, ציבורית ופרטית, והצעדים הנדרשים על מנת לעבור למודל של כלכלת טיפול הוגנת

המסמך שפרסם לאחרונה "פורום קהלת" – שממליץ לצמצם הטבות למשפחות חד-הוריות – תלוש מהמציאות. בלי מידע על שיעורן ועל רמת הכנסתן ביחס לכלל האוכלוסייה ובלי הכרה בקשיים שלהן, ההצעות לגביהן פשוט לא הגיוניות