שוויון בזמנים של קורונה

הקורונה היא מחלה כל כך זולה עד שאפשר לחשוב שהיא משטחת את כל ההבדלים. את כל הפערים. אין מזרח ואין מערב, אין צפון ואין דרום, אין למעלה ולמטה. האמנם?

בימים כתיקונם אנו רגילים להתלונן על פערים ועל אי שוויון. מי גר בשכונה צפונית ומי בדרומית. מי אוכל במסעדות יוקרה ומי בפלאפליה השכונתית. מי  לובשת בגדים של קום איל פה ומי של קאסטרו.   

לא בימים של קורונה. דווקא המגיפה שמאיימת על הדבר הכי יקר לנו, החיים עצמם. דווקא המגיפה שמעמידה בסכנה את הכלכלה, את הקפיטליזם, את הציוויליזציה המערבית ואת זו המזרחית. דווקא המגיפה הזאת מייתרת לכאורה את כל הפערים.  

כי הקורונה היא מחלה זולה. כלום כסף. לא צריך תרופות יקרות, וממילא אין. לא צריך ניתוחים מסובכים בחו"ל. הקורונה היא מחלה כל כך זולה עד שאפשר לחשוב שהיא משטחת את כל ההבדלים. את כל הפערים. אין מזרח ואין מערב, אין צפון ואין דרום, אין למעלה ולמטה.

מה צריך בסך הכול? רק שלושה דברים: בידוד, מרחק של שני מטר ושטיפת ידיים. כל כך פשוט. כל כך עממי. כל כך שוויוני.

בידוד?
ביג דיל. מי לא יכול להתבודד?

הרבה, מסתבר. בידוד מצריך בית. לכ-150 מיליון נפש בעולם אין בית לגור בו. 2% מאוכלוסיית העולם. כמחציתם בהודו. ל-1.6 מיליארד בני אדם – 20% מאוכלוסיית העולם – אין מגורים ראויים לשמם.

זה קורה לא רק בהודו. ברצועת עזה, שעה נסיעה מתל אביב, 13,000 נפש חיים ללא קורת גג. באדיבות צה"ל והחמאס. (אז אין בידוד אישי אבל יש בידוד קולקטיבי, דווקא יעיל מאוד, באדיבות צה"ל). ובנגב שלנו, בדואים ביישובים בלתי מוכרים מנועים מלבנות בתים של ממש.

מרחק של שני מטר? מה זה שני מטר. למי אין שני מטר?

נגיד, למיליוני הפליטים ברחבי העולם, המתגוררים באוהלים או בסוגי מגורים ארעיים אחרים. 71 מיליון בני אדם ברחבי העולם. רחבי העולם זה גם בשכונה שלנו: מיליוני פליטים סוריים בירדן, לבנון ותורכיה. פליטים שמנסים להיכנס לאירופה דרך איים יווניים שבעבר רבים מאתנו היו מבלים בהם את חופשותינו. ולנו יש גם יהודים חרדים, רבים מהם עניים, הגרים בצפיפות גדולה.

שטיפת ידיים? מצחיק. מי לא יכול לשטוף ידיים כמה פעמים ביום? מי שאין לו מים זורמים בבית או באוהל.

ל-780 מיליון נפש ברחבי העולם אין גישה למים זורמים ראויים לשתייה. ל-2.5 מיליארד בני אדם אין מערכות ביוב ביתיות.

שעה נסיעה מתל אביב, ברצועת עזה, "הגישה למים בטוחים לשתייה… מוגבלת ביותר. ב־2014 זכו פחות מ־11 אחוזים מתושבי עזה לגישה למים בטוחים לשתייה באמצעות הרשת הציבורית, בהשוואה ל־97% בקירוב בגדה המערבית…כתוצאה מכך, 90% מן האוכלוסייה תלויה באספקת מים באמצעות מכלים ובקבוקים" (קישור).

מגיפה "חברתית"? קודם צריך לתקן את החברה.