השנה חוגגת ישראל 60 שנות עצמאות. המדינה הוקמה והוכרה על בסיס החלטת האו"ם מ־1947, לחלק את השטח שבין הירדן לים בין שתי מדינות, אחת ערבית ואחת יהודית. ב־1947, ההנהגה הציונית הסכימה לחלוקה. ההנהגה הפלסטינית, שייצגה אז את רוב האוכלוסייה וראתה עצמה כטוענת הלגיטימית הבלעדית לכל הארץ, התנגדה – וביחד עם ארצות ערב שכנות תקפה את היישוב היהודי, ללא הצלחה. ב־1967, ישראל השיגה ניצחון צבאי גדול והשתלטה על כל השטח שבין הירדן לים, ובתוך כך על חלק נכבד של העם הפלסטיני. עתה היה בידי ישראל לממש את המלצת האו"ם ולחלק את הארץ בינה ובין הפלסטינים. רבים וטובים חשבו שזה הצעד הנכון, ובראשם דוד בן גוריון, מייסד המדינה. אלא שהניצחון הוליד יוהרה ורצון לשלוט בכל הארץ. מאז, ב־40 מתוך 60 שנות העצמאות של ישראל, ישראל מונעת עצמאות מן העם השכן. ב־1987 התקוממו הפלסטינים. בעקבות זאת הסכימו שני הצדדים, באוסלו, על הכרה הדדית ועל הקמת רשות פלסטינית ברצועת עזה ובגדה המערבית. בשני הצדדים היו מתנגדים להסכם, ההתנגשויות האלימות לא פסקו וההתנחלויות, במקום לקטון, התרחבו. ב־2000 פרצה האינתיפאדה השנייה וישראל שבה והשתלטה על כל השטח.

הסכסוך הממושך פוגע קשות ב צדדים. בעיקר בפלסטינים: הם אינם מצליחים לכונן מוסדות יציבים ולקדם פיתוח כלכלי; קיומם היום־יומי תלוי בטוב לבם של תורמים; הם חשופים למוות אלים, פציעה, מאסר וגירוש, כמו גם להפקעת קרקעות ולפגיעה ברכוש; רבים מהם מנועים מלימודים; הם סובלים מאבטלה גבוהה, עוני נרחב, חוסר ביטחון תזונתי והשפלה יום־יומית בבתיהם, ברחובותיהם ובמחסומים. באשר לישראל, כיוון שהיא הצד השליט וגם החזק יותר מבחינה מוסדית, צבאית וכלכלית, הרושם הכללי הוא שלא זו בלבד שהיא אינה מפסידה, היא גם מפיקה תועלת מן המצב . האמת היא שהסכסוך עם הפלסטינים הוא כאבן ריחיים על צווארה
של ישראל: הוא מערער את צמיחתה הכלכלית, מכביד על תקציבה, מגביל את התפתחותה החברתית, מכתים את חזונה, מעיק על מצפונה, פוגע במעמדה הבינלאומי, מתיש את צבאה, מפלג את זירתה הפוליטית, מאיים על עתיד קיומה כמדינת לאום יהודית. הוא גם הורג ופוצע אלפי ישראלים. ישראל משלמת מחיר כבד על התמשכות הסכסוך ועל התמהמהות ביצועה של חלוקה הוגנת ומוסכמת.