הרעיון של הטלת מס עושר הוא ראוי בהחלט, במסגרת מדיניות ארוכת טווח של הפחתת עושרם של העשירים וקידום השוויון. אצלנו ובעולם כולו

משבר 2008 מלמד כי ההנחה שהבטחת עושרם של התאגידים תחלחל למטה שגויה, ובפועל היא משרתת בעיקר אותם ואת המנהלים הבכירים

לקחי הקורונה – דו"ח ביניים, נייר קצר מאת ד"ר שלמה סבירסקי

על רקע משבר הקורונה אפשר למשל, לשם המחשה, להעניק לכל תושב ולכל מי שמקור המחיה העיקרי שלו נמצא בישראל סכום חודשי השווה לשכר המינימום כיום – 5,300 ₪, למשך שלושה חודשים

בצל משבר הקורונה, גם כלכלות שוק מובהקות כמו ארה"ב ובריטניה משליכות את העקרונות הניאו-ליברליים ומגבשות חבילות סיוע במאות מיליארדים כדי להציל את הכלכלה והאזרחים. רק בישראל נשארנו מאחור

הדו"ח השנתי של מרכז אדוה | הנתונים המוצגים במסמך קוראים תיגר על הנחת היסוד בדבר היות יתרונותיה של "כלכלה המבוססת יותר ויותר על כוחות השוק" מובנים מאליהם | בדור האחרון הלכה והתהוותה שכבה של ישראלים עשירים מאוד, אשר משתמשים בעושרם להבטחת מעמדם

האוצר משתמש לא פעם בהעלאת שיעור המע"מ ככלי מרכזי להגדלת הכנסות המדינה. אלא שפתרון זמני זה מרחיב את אי-השוויון בין משקי הבית בישראל

ללא מסים אין מנגנון מדינה, וללא מנגנון מדינה אין תשתיות ושירותים המהווים בסיס לפעילות הכלכלית כולה: המדינה היא זו המייצרת את זכות הקניין ומגנה עליו, והיא גם זו המייצרת ומאפשרת את התשתיות ואת השירותים שאפשרו לעובד להשיג את הכנסתו מלכתחילה

מסמך זה מציע כי בבואנו לבחון את תקציב המדינה, בעת שהוא מוגש לאישור הכנסת, עלינו לשאול לא רק האם הוא כולל מנועי צמיחה אלא גם האם הוא כולל מנועי שוויון

הסרת תוכנית המתאר הארצית מסדר יומו של קבינט הדיור היא דוגמא לאופן שבו הרחבת מפעל ההתנחלויות בא על חשבון קידום הרווחה של כלל האוכלוסייה בתוך הקו הירוק, כך ש'סיפוח' דוחק 'פיתוח'