אחת ההצעות של צוות הכלכלה והתעסוקה של "צוותי המומחים", יוזמה של מרצים מאוניברסיטת בן גוריון לרגל משבר הקורונה,  היא לממן את הוצאות הקורונה באמצעות מס עושר. כיוון שמס כזה עדיין לא קיים בישראל, ההצעה היא כרגע בלתי ישימה. אבל עצם הרעיון של הטלת מס עושר הוא ראוי בהחלט, במסגרת מדיניות ארוכת טווח של הפחתת עושרם של העשירים וקידום השוויון. אצלנו ובעולם כולו.

ישראל התחילה כמדינה ענייה. אולם בעשורים האחרונים מתרכזת תשומת הלב הציבורית אצלנו, כמו במקומות אחרים, בשכבה חברתית חדשה, של ישראלים עשירים מאוד: מיליונרים ("המאון העליון") ומיליארדרים ("האלפיון העליון").

שכבה זאת הלכה והתהוותה בדור האחרון, עם צמיחתן של קבוצות עסקיות משפחתיות גדולות, בין השאר בעקבות גל ההפרטות של שנות ה-1980 וה-1990; עם האמריקניזציה של שכר הבכירים בתאגידים הגדולים; ועם ריבוי האקזיטים, בעיקר בענפי ההיי-טק.

ב-2018 פרסם משרד האוצר נתונים על 400 בעלי ההכנסות הגבוהות בישראל בשנת 2014, אותם הגדיר המשרד "מגה עשירים". המאפיין המרכזי של ה"מגה עשיר" הוא כמובן הכנסתו השנתית הגבוהה – 40.6 מיליון ₪, בממוצע (במחירי 2018). רוב ההכנסה של "מגה עשירים" אלה – 87% – באה מרווחי הון, דיבידנדים וריבית.

עד כה פרסם משרד האוצר שתי סקירות קצרות בלבד, ב-2017 וב-2018, ללמדנו כי אין לו עניין בפרסום רציף ומלא של נתוני עושר. אולי בגלל שבשנים הראשונות אחרי קום המדינה חמדו מנהיגי ישראל את עושרם של אמריקאים יהודים, גם אם הושג בדרכים  מפוקפקות; עושר זה מצא אז את דרכו לבנקים ישראלים. בעשורים האחרונים אנו חומדים את עושרם של אוליגרכים יהודים, שגם עושרם הושג בדרכים עקולקלות.

ואכן, נכון להיום ובניגוד למדינות מערביות אחרות, בישראל לא מתפרסמים נתונים רשמיים מסודרים על התפלגות העושר בין משקי הבית. בספרו החדש "הון ואידיאולוגיה", הכלכלן הצרפתי תומא פיקטי כותב במפורש שלא הצליח לקבל נתוני עושר ממשרד האוצר הישראלי, ועל כן לא כלל את ישראל בניתוחו.

בעשורים האחרונים עולה הדרישה להסב חלק גדול ככל האפשר של העושר שהצטבר בישראל לטובת הציבור, באמצעות מיסוי. בארצות הברית הפכה דרישה זו לדגל מרכזי של שניים מהמתמודדים הבולטים לנשיאות במפלגה הדמוקרטית, ברני סנדרס ואליזבת' וורן. הכלכלנים סאאז וזוקמן וגם מילנוביץ' טוענים שמס עושר נחוץ מסיבה פשוטה: כדי להפחית את העושר של העשירים. הכלכלן הצרפתי תומא פיקטי מסכים לכך גם הוא.

סאאז וזוקמן גם ערכו השוואה בין מס עושר למס פחמן: בשני המקרים, הציפיות הן לאו דווקא להכנסות גדולות למדינה, אלא להפחתת תופעות בלתי רצויות: פליטות פחמן במקרה של מס פחמן והמשך הגידול באי שוויון במקרה של מס עושר. סיבה נוספת להטלת מס עושר היא חשיפת נתוני העושר, שכיום מוסתרים מהישראלים.

סאאז וזוקמן – וגם אנחנו – רואים במס עושר מנוע שוויון. מנועי שוויון דרושים כדי שישראלים רבים יותר ייהנו מהצמיחה הכלכלית שעוד תבוא אחרי שוך הקורונה.